בבא מציעא, פרק ה', משנה ז'. במשנה זו אנו שבים אל איסור דרבנן של פסיקה על הפירות - עריכת חוזים עתידיים, שבהם מקבל המוכר תשלום מיידי תמורת אספקה עתידית של סחורה. חכמים אסרו זאת בנסיבות רגילות, אף שאין כאן הלוואה אלא עסקה מסחרית בלבד, ובוודאי אין זה איסור מן התורה. הטעם לכך: העסקה נראית ונחווית כהלוואה, ואף עלולה לפגוע במוכר כדרך שהלוואה בריבית נושכת בלווה.
כיצד? הקונה משלם למוכר מאה היום, והמוכר אמור לספק לו בעוד חודש עשרה גלונים של שמן. בתוך אותו חודש עשוי מחיר השמן לעלות, וכשיספק המוכר את עשרת הגלונים יהיה שוויים מאתיים. הקונה אמנם מרוויח, אך עיקר הנידון הוא במוכר: הוא נטל את הכסף עתה ומספק סחורה מאוחר יותר, והדבר דומה להשבת מה שקיבל בתוספת - העסקה עולה לו ביוקר והוא הנפגע.
לפיכך אמרו חכמים שמאחר שהדבר נראה כריבית ונחווה כריבית, אסור הוא מדרבנן - אלא אם כן מתקיים אחד משני תנאים יסודיים, ובהם עוסקת משנתנו.
התנאי הראשון - 'יש לו':
תנאי זה אינו מפורש כל כך במשנה. 'יש לו' פירושו שהסחורה הנמכרת מצויה עתה במלאי המוכר: עשרת גלונים של שמן נמצאים במחסנו, ואף שיספקם רק בחודש הבא, הם ברשותו כבר עכשיו. משום כך, כאשר הקונה נותן את מאה הדולרים, ראו בכך חכמים כאילו מסר לו המוכר את השמן מיד, ורק את האספקה בפועל דחה למועד מאוחר.
אמנם הקונה אינו נעשה בעליו של השמן, שהרי לשם קניין נדרשת הגבהה או מעשה קניין אחר, והוא לא עשה כן. יתרה מזו: אף שמעיקר הדין רשאי הוא לחזור בו כל עוד לא נעשה מעשה קניין, אם יעשה כן יחול עליו עונש 'מי שפרע' - קללת חכמים, שאותו הקב"ה שנפרע מדור המבול ומדור הפלגה עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, נכנס לעסקה, משלם את כספו ואחר כך תובעו בחזרה. משום כך נחשבת העסקה כסגורה למדי.
הנקודה המרכזית היא שהמוכר מכוסה: אף אם ישתנו המחירים לרעתו ומחיר השמן יזנק, לא ייפגע פגיעה של ממש, שהרי הסחורה מצויה במלאי שברשותו.
התנאי השני - 'יצא השער':
משנתנו מחדשת שאף כאשר אין המוכר במעמד של 'יש לו', ואין הסחורה ברשותו ובבעלותו, די בכך ש"יצא השער" - שקיים מחיר שוק פומבי, מוסכם ויציב, הידוע לכול, והסחורה זמינה באותו מחיר. לדוגמה, המוכר מתחייב לספק עשרה גלונים של שמן ואין בידו שמן כלל, אך כל בני העיר מוכרים את אותו שמן באותו מחיר, ובידו להשיגו בכל עת. הואיל והסחורה זמינה בנקל במחיר קבוע והמכירה נעשית לפי אותו מחיר, הרי המוכר מגובה, שכן יכול היה לרכוש אותה ברגע זה ממש. לפיכך נחשב הדבר כאילו 'יש לו', אף שאין הסחורה בפועל במלאי.
שתי הסתייגויות יש בדין זה:
מי שיש במחסנו מאה גלונים של שמן, רשאי למכור בפסיקה עד מאה גלונים בלבד. מעבר לכמות זו אין הוא במעמד של 'יש לו', ואינו רשאי.
החוזה נקבע לפי המחיר המקובל של היום, ועל פיו מוטל על המוכר לספק את הסחורה. אף אם ישתנו המחירים לאחר מכן, והמשלם מראש - שדינו כמעין לווה - יקבל ערך גבוה יותר ממה שסוכם, כגון שעלה מחיר השמן והוא מקבל שמן בשווי מאתיים דולר, אין בכך פסול ואין זה נקרא ריבית.
לשון המשנה:
"אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער" - אסור להסכים עתה על אספקה עתידית של סחורה במחיר קבוע מראש, כל עוד אין הסחורה ברשות המוכר, עד שייקבע מחיר פומבי ומאושר בשוק הידוע לכול. משיצא השער, רשאי אדם להתחייב על אספקה עתידית לפי מחיר השוק הנוכחי, שכן "אף על פי שאין לזה - יש לזה": אף שאין הסחורה ברשות המוכר, מצויה היא בידי אחרים שמהם יוכל לרכוש בשוק, והרי זה כאילו 'יש לו'. נמצא שהוא מגובה, ולפיכך לא אסרו חכמים.
"היה הוא תחילה לקוצרים":
מדובר במי שהקדים וקצר את שדהו, וערימת החיטה מונחת לפניו בשדה. עדיין עליו לדוש ולזרות קודם שיוכל לספק את התבואה, ועדיין לא יצא שער, שהרי הוא הראשון והחיטה טרם הגיעה לשוק, ואין איש יודע את המחיר הקבוע. אומרת המשנה: "פוסק עמו על הגדיש" - רשאי הוא להתחייב באספקה עתידית של גרעיני חיטה על סמך הגדיש המונח בשדהו קודם דישה וזרייה. הרי זה כמעמד של 'יש לו', שכן התבואה מצויה בידו, אמנם לא בדיוק בצורה הנמכרת, אך ודאי שהיא ברשותו בשדה וממתינה לדישה ולזרייה, והוא יכול לספקה בביטחון.
והיכן עובר הגבול? על כך משיבה הגמרא: אם חסרות למוצר מלאכה אחת או שתיים בלבד כדי להביאו למצב שבו הוא נמכר, מותר; ואם חסרות יותר משתי מלאכות, אסור. מכאן שהמוכר גרעיני חיטה רשאי לעשות כן כשאין חסרות אלא דישה וזרייה; אך אם החיטה עודנה צומחת בשדה, נדרשת גם קצירה בנוסף לדישה ולזרייה, ושלב זה מוקדם מדי ואין פוסקין עליו.
מכאן שאר הדוגמאות שבמשנה:
"ועל העביט של ענבים" - המוכר יין שאין בידו יין אלא ענבים המונחים בגיגית. העביט הוא כמין שוקת שבה שומרים את הענבים כדי שיתרככו וניתן יהיה לסוחטם כראוי. הכול מוכן, ואין הדבר אלא עניין של סחיטה, ולפיכך מותר.
"ועל המעטן של זיתים" - המעטן הוא המכל שבו מניחים את הזיתים כדי שיתרככו, קודם שיוכנסו לבית הבד לסחיטה ולהפקת השמן. אף שאין שמן זית ברשות המוכר, הזיתים מצויים במעטן, והרי זה מעמד של 'יש לו', שכן הוא מכוסה.
"ועל הביצים של יוצר" - הקונה מבקש כלי חרס, כגון ספלים, העשויים חימר המעוצב על האובניים ונשרף בכבשן. הכלים עצמם אינם עדיין ברשות היוצר, אך בידו 'ביצים' - כדורי חימר קטנים בצורת ביצה, העתידים להיעשות ספלים או סירים. די בכך, ורשאי הוא לערוך עליהם חוזה עתידי, שהרי אלו כלים סטנדרטיים הנמכרים כסחורת יסוד על סמך הביצים המצויות במלאי.
"ועל הסיד מששיקעו בכבשן" - הסיד הוא הטיח שבו מורחים את הקירות. דרך ייצורו: נוטלים אבן גיר או קירטון ומכניסים אותה לכבשן, מעין תנור גדול, ושם היא מתבשלת - סידן פחמתי ההופך לתחמוצת סידן; לאחר מכן מערבבים במים ומכבים, ומתקבל הטיח. אף שאין הטיח המוכן מצוי במלאי, אבן הגיר כבר הושקעה לתוך הכבשן שבאדמה, העתיד לחממה ולבשלה. די בכך כדי שייחשב מכוסה, ומותר לו לסגור חוזה על אספקת סיד, שהרי חומרי הגלם רחוקים מהמוצר המוגמר צעד אחד או שניים בלבד.
פסיקה על הזבל:
כאן נידון עניין שונה במקצת: פסיקה על אספקת זבל. כיצד הכינו זבל? היו אוספים את גללי הבהמות במשך כל השנה, ובחודשי הקיץ שומרים אותם בערימה גדולה. בחודשי החורף, משהחלו הגשמים, היו מפזרים אותם, והשילוב של הגשם עם דריכת בהמות ובני אדם על הגללים הפך אותם לדשן.
נמצא שבימות החמה אין הזבל מצוי בידי איש, ומלאכה רבה עדיין נדרשת. ואף על פי כן סוברת המשנה שוודאי הוא שעם הזמן יהיה זבל למכירה, שהרי הגללים מצטברים מאליהם מן הבהמות שבמשק. השאלה היא אפוא אם רשאי אדם לפסוק על אספקת זבל בימות החמה, כשאין הוא בידו כלל ואינו קרוב כלל למצב של מוכנות. בכך נחלקו:
תנא קמא: "פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה" - אף בימות החמה מותר להתחייב על אספקת זבל בעתיד, שכן ודאי הוא שיהיה מצוי. העסקה מובטחת למעשה, שהרי הבהמות עומדות שם ואין זה אלא עניין של זמן.
רבי יוסי: אין כלל מיוחד בזבל. "אין פוסק על הזבל אלא אם כן היה לו זבל באשפה" - צריך שהזבל יהיה מונח באשפה, ואז ודאי שהוא מצוי, ואין זו אלא שאלה של המתנה עד שיתאימו התנאים בחורף לפזרו ולהופכו מגללים לזבל.
חכמים: מתירין לפסוק על אספקת זבל אף כשאינו מצוי באשפה, ובלבד שיהא הדבר בחורף לכל הפחות; אך בקיץ המועד רחוק מדי ואין הבטחה שיהיה מוכן.
וההלכה כתנא קמא: כל שיש לו משק והבהמות מייצרות את הגללים, אין זו אלא שאלה של זמן עד שיהפכו לזבל, ולפיכך מותר.
"ופוסק עמו כשער הגבוה":
חלקה האחרון של המשנה פותח עניין חדש: האם רשאי אדם לערוך חוזה על אספקה עתידית ולהתנות שיקבל את המחיר הטוב ביותר שיהיה מצוי בשוק. כלומר, הקונה מבקש עתה לרכוש שמן, והשמן נמכר עשרה גלונים במאה דולר. יצא השער, ומותר לערוך חוזה עתידי. אלא שהקונה אומר: אם ישתנו המחירים לטובתי, ובאותם מאה דולר אוכל לקבל שנים עשר גלונים במקום עשרה, ברצוני שתתחייב לי כבר עתה לספק לי לפי השער הטוב יותר.
והתשובה היא שהדבר מותר. הטעם: בכל עת יכול הקונה לומר - נתתי לך מאה דולר עבור עשרה גלונים, וכעת אני רואה שביכולתי לקבל שנים עשר, ואני מבקש את כספי בחזרה. אף שאין זה ראוי ותחול עליו קללת 'מי שפרע', סוף סוף בידו לעשות כן, וכיוון שהדבר בסמכותו, רשאי הוא לוותר על שלב זה ולהתנות מלכתחילה שאם ישתנו המחירים תינתן לו העסקה הטובה יותר. זו ההלכה, ואין בכך משום ריבית.
לשון המשנה מורכבת מעט והפוכה מן האינטואיציה. אנו אומרים שמותר לקונה להתנות שהחוזה יותאם לטובתו כדי להשיג את המחיר הטוב ביותר, כלומר שהמחיר יורד - מעשרה דולרים לגלון לשמונה. אך אפשר לתאר זאת אחרת: אותם מאה דולר יקנו שנים עשר גלונים במקום עשרה, כלומר כמות השמן שניתן לרכוש באותו סכום עלתה. כך מסתכלת המשנה על הדברים באומרה "ופוסק עמו כשער הגבוה" - רשאי הקונה לערוך עתה חוזה המבטיח לו לקבל את המחיר הטוב ביותר; מה שאנו קוראים לו המחיר הנמוך ביותר, מכנה המשנה בשם כמות האספקה הגבוהה ביותר, שנים עשר גלונים במקום עשרה.
"רבי יהודה אומר: אף על פי שלא פסק עמו כשער הגבוה, יכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי" - לדעת רבי יהודה אין הקונה צריך אפילו להתנות זאת במפורש. שהרי בכל עת, כל עוד לא קיבל את הסחורה, יכול הוא לומר: ברצוני לקבל את כספי בחזרה, שכן באותם מאה דולר אוכל לרכוש שנים עשר גלונים במקום עשרה, ומדוע אמתין לעשרה שלך? וכיוון שבידו לעשות כן, אין צורך בתנאי מוקדם.
ורבנן חולקים: אין הוא יכול לעשות זאת באמת, שהרי אם יעשה כן תחול עליו קללת 'מי שפרע'. משיב רבי יהודה: אכן כן, אך סוף סוף בידו לעשות זאת, וכיוון שבידו - לכך התכוון מלכתחילה. זהו עיקר הנידון: כשאמר "הריני קונה עתה במחיר קבוע ונותן לך מאה דולר עבור עשרה גלונים של שמן", משתמע מדבריו שאם ישתנה המחיר לטובתו יבקש את המחיר הטוב יותר, ואם לאו יתבע את כספו בחזרה. ואילו תנא קמא סובר, וכן ההלכה, שאין הדבר כן: מי שלא התנה במפורש אינו זכאי למחיר הטוב יותר, ואם ינסה לנהוג כן - אמנם יקבל את כספו בחזרה, אך יעמוד בפני 'מי שפרע'.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי איסור הפסיקה על הפירות ואת שני התנאים המתירים אותו - 'יש לו', שהסחורה ברשות המוכר, ו'יצא השער', שהמחיר קבוע וידוע והסחורה זמינה. ראינו את דין "היה הוא תחילה לקוצרים" ואת גבול המלאכות - חסרון מלאכה אחת או שתיים בלבד; ואת הדוגמאות שבמשנה: העביט של ענבים, המעטן של זיתים, הביצים של יוצר והסיד מששיקעו בכבשן. עמדנו על מחלוקת התנאים בפסיקה על הזבל, שההלכה בה כתנא קמא, ועל דין "ופוסק עמו כשער הגבוה" ומחלוקת רבי יהודה ותנא קמא בשאלה אם צריך הקונה להתנות זאת במפורש.