בבא מציעא, פרק שישי, משנה ז'. משנה זו ממשיכה לעסוק בזכויותיו של השוכר, ופותחת בשאלה: המשכיר דירה או בית לחברו, מהי אחריותו של המשכיר?
חובות המשכיר:
דלת.
נגר - כמין בריח לנעילת הדלת מבפנים.
מנעול - לנעילת הדלת מבחוץ.
כל תשתית אחרת שביצועה מסור לבעל מקצוע בלבד, בגדר 'מעשה אומן'.
הגמרא מביאה דוגמאות נוספות, כגון חלונות שאינם תקינים. לעומת זאת, דברים שאינם מצריכים בעל מקצוע מומחה מוטלים על השוכר. כך, למשל, נהגו לטוח את הגגות מדי שנה כדי לוודא שהם אטומים למים - מלאכה שאינה דורשת הכשרה מיוחדת, ולפיכך מצופה מן השוכר לעשותה בעצמו.
מחלוקת הרמ"א והגר"א:
הרמ"א: מדובר בחיוב חד-פעמי. המשכיר מוסר לשוכר דירה תקינה, ומכאן ואילך מוטלת התחזוקה על השוכר; אם המנעולים אינם פועלים, עליו לתקנם בעצמו.
הגר"א: אותם דברים בסיסיים שהם מעשה אומן נותרים באחריות המשכיר, ולפיכך בכל שלב במהלך תקופת השכירות יידרש המשכיר לתקן מנעולים וכיוצא בהם, וכן כל מלאכה הדורשת הכשרה מיוחדת - אינסטלציה, חשמל וכדומה.
ראוי לציין כי ההלכה למעשה תלויה במנהג המקובל ובחוק הנוהג באותו מקום, הגוברים על דין המשנה בכל מקרה.
החצר המשותפת:
כאן פותחת המשנה חלק חדש. התכנון העירוני באותם ימים היה שלפני הדירות השתרע שטח משותף הקרוי חצר - מעין חצר קדמית המשותפת לכל הדיירים. שם בישלו, ושם עמדו הכיריים והתנורים; שם גם נעשו שאר המלאכות, וכל תיקון או הכנה התרחשו למעשה בחצר המשותפת שמלפנים. מן המשנה עולה כי לעיתים קרובות הייתה החצר נגישה אף לעוברים ושבים.
השאלה היא, בעל בית המשכיר דירה לשוכר ואינו כולל בשכירות את הבעלות על החצר הקדמית - מה דינה של החצר? מובן שהשוכר רשאי להשתמש בה: ראשית, עליו לעבור דרכה כדי לגשת לדירתו; ומסתבר שאף נתונה לו הרשות להשתמש בה לשאר צרכיו שבחוץ, כבישול ואפייה, ולפיכך תהיה לו גישה אל התנור ואל הכיריים, שהם תנורו וכיריו הפרטיים. אולם שאר השטח אינו שייך לו, והוא נותר בבעלותו של בעל הבית.
מתוך כך קובעת המשנה: אדם שלישי המעביר בהמות דרך החצר, והבהמות משאירות אחריהן זבל - למי הזכות בזבל לשמש כדשן? התשובה: לבעל הבית ולא לשוכר. אין מדובר בזבל שמייצרות בהמותיו של השוכר עצמו, שכן השוכר אינו מפקיר את זכויותיו בזבל שלו ורשאי ליטול אותו לעצמו; אך באנשים אחרים העוברים עם בהמותיהם דרך החצר, ניתן להניח בבטחה שכל לכלוך שהותירו הופקר, ולפיכך בעל הבית זוכה בו.
"ואין לשוכר אלא היוצאים מן התנור ומן הכיריים בלבד" - זכותו של השוכר מצטמצמת למה שיוצא מן התנור ומן הכיריים. בהנחה שעומדים בחצר תנור וכיריים, הרי הם מיועדים לשימושו של השוכר, ובזמן המשנה היה מקובל שיש לו בהם מעין זכות פרטית.
לפיכך, אם צד שלישי אקראי השתמש בתנור או בכיריים ונשאר אפר בתחתיתם - ואפר זה שימושי כדשן - למי הזכות בו? לשוכר. מכיוון שאלו התנור והכיריים שלו, בנסיבות רגילות שייך האפר לשוכר ולא למשכיר.
אף כאן, כל האמור אמור בהנחה שאין מנהגים גוברים ביחס למה שנהוג באותו זמן ובאותו מקום. וכמובן, כיום מתנהלים הדברים בצורה שונה מאוד, ולפיכך קשה לקבוע מה ההלכה פוסקת בנידון זה בכלל.