בבא מציעא פרק ז', משנה ז'. אנו ממשיכים לדון בזכותם של הפועלים לאכול מן האוכל שהם עוסקים בו. במשנה שלפנינו מובאים שני מקרים: הראשון עוסק באוכל האסור באכילה מחמת דין הלכתי אחר, והשני בפועלים העושים מלאכה באוכל שכבר הגיע לגמר מלאכה.
המקרה הראשון - נטע רבעי:
הדוגמה שהמשנה נוקטת היא נטע רבעי, פירות השנה הרביעית. נניח שהפועלים בוצרים ענבים העומדים בשנתם הרביעית. בשלוש השנים הראשונות הענבים אסורים באכילה לחלוטין מדין ערלה; בשנה הרביעית מותר לבצור אותם, לאוכלם או לעשות מהם יין - אך חובה להעלותם לירושלים ולאוכלם שם, בדומה לדין מעשר שני. לפיכך, כל עוד לא הועלו הפירות לירושלים, או לחלופין נפדו על מטבעות שיועלו לירושלים, הרי הם אסורים באכילה.
מכאן השאלה: פועלים הבאים לעבודה מתוך ציפייה לאכול מן הענבים תוך כדי הבציר, ובעל הבית מודיע להם כי הענבים אסורים באכילה משום שהם נטע רבעי - האם רשאים הם לאכול מהם? והרי התורה התירה לפועל לאכול מן האוכל שהוא עוסק בו. ואם ההלכה תהיה שאסור להם לאכול, תעמוד להם טענת מקח טעות: הם הועסקו במצג שווא, שכן יכולים הם לטעון שאילו ידעו מראש שלא יוכלו לאכול מן הענבים, היו נוטלים עבודה אחרת במקום שבו תעמוד להם זכות האכילה.
"השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו" - בעל הבית שוכר פועלי יום לעבוד בכרמיו העומדים בשנה הרביעית, שענביהם אסורים באכילה.
"הרי אלו לא יאכלו" - זהו השלב הראשון: הפועלים אינם רשאים לאכול מן הענבים, אף שהתורה התירה לפועל לאכול מן האוכל שהוא עוסק בו, שכן ענבים אלו אסורים באכילה מצד עצמם.
"אם לא הודיען - פודה ומאכילן" - אם לא יידע אותם בעל הבית מראש שיעבדו בענבי נטע רבעי ולא יוכלו לאכול מהם, עומדת להם טענת מקח טעות, ולפיכך עליו לפדות לפחות חלק מן הענבים ולספקם להם לאכילה.
משמעות הפדיון: בעל הבית מעביר את קדושת אותם ענבים שהוא פודה על מטבע שלו, מוסיף עליו חומש, והמטבעות יילקחו לירושלים לקניית דברי מאכל. הענבים עצמם יוצאים לחולין, והפועלים רשאים לאכול מהם בכרם בשעת עבודתם.
המקרה השני - לאחר גמר מלאכה:
המקרה השני דומה, אך שונה במקצת. כפי שלמדנו בתחילת הפרק, קיים חלון זמן שבו מותר לפועלים לאכול מן האוכל שהם עוסקים בו, ובו שלושה שלבים:
שלב א' - לפני שנקטף הפרי מן העץ: אסור להם לאכול ממנו.
שלב ב' - משעת קטיפת הפרי הבשל מן הגפן או מן העץ: רשאים הם לאכול ממנו בשעה שהם עושים בו מלאכה. שלב זה נמשך עד גמר מלאכה, כלומר עד שהאוכל מוכן לאחסון או למכירה.
שלב ג' - לאחר גמר מלאכה: שוב נאסר על הפועלים לאכול מן האוכל שהם עושים בו מלאכה.
השאלה שהמשנה באה להשיב עליה היא: מה הדין באוכל שכבר נארז ועבר משלב ב' לשלב ג'? הוא כבר לאחר גמר מלאכה, חלה עליו חובת הפרשת תרומות ומעשרות, והפועלים העוסקים בו אינם רשאים לאכול ממנו. מה יהיה הדין אם נשתבש דבר מה ויש לארוז אותו מחדש?
כך למשל בדבלות תאנים שנכבשו: גמר מלאכתן בשעה שהוכנו, ואם לאחר מכן התפרקו מעט ויש לכובשן בשנית, אין הכובשים אותן מחדש רשאים לאכול, שכן האוכל כבר הגיע לגמר מלאכה בפעם הראשונה, ובאותה שעה חל עליו חיוב המעשר. הזדמנות האכילה חלפה, ואין לפועלים זכות לאכול מן התאנים שהם אורזים מחדש.
והוא הדין ביין שהוכנס לחביות: משהוצא היין מן הגת, הוכנס לחבית, הוסר הצף שעל פניו ונאטמה החבית - הרי הוא מוכן למכירה או לאחסון, זהו גמר מלאכתו, והוא מתחייב במעשרות. אם נפתח האיטום ויש לאטום את החביות מחדש, אף שהפועלים עושים בדיוק את אותה מלאכה שנעשתה אמש בידי פועלים אחרים - אתמול היו רשאים לאכול, והיום אינם רשאים לאכול או לשתות מן היין.
"נתפרסו עיגוליו, נפתחו חביותיו" - עיגולי התאנים שכבר נכבשו נתפרדו, מלשון פרוסה, לפי שלא נכבשו די צורכם ויש לכובשם מחדש; או שנפתחו חביותיו ויש לאוטמן מחדש.
"הרי אלו לא יאכלו" - אף שהפועלים עושים את אותה מלאכה שנעשתה אתמול, אסור להם לאכול מן התאנים בשעה שהם כובשים אותן מחדש, או לשתות מן היין בשעה שהם אורזים אותו מחדש, לפי שהפירות כבר הגיעו לגמר מלאכה.
"אם לא הודיען - מעשר ומאכילן" - אם לא הודיע להם בעל הבית שהאוכל כבר הגיע לגמר מלאכה בפעם הראשונה ונתחייב במעשרות, ולפיכך אסורים הם לאכול ממנו, הרי זה מקח טעות. לפיכך עליו לעשר חלק מסוים מן היין - ולא מעשר בלבד אלא כל התרומות והמעשרות הנדרשים - ולספק להם לשתות בשעה שהם סותמים את שאר החביות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם נשללת מן הפועלים זכות האכילה מחמת דין הלכתי אחר: פירות נטע רבעי שטרם נפדו, ואוכל שכבר הגיע לגמר מלאכה ונתחייב במעשרות ועתה נדרשת בו מלאכה חוזרת. בשני המקרים, אם לא הודיע בעל הבית לפועליו מראש, יש כאן מקח טעות, ועליו להכשיר את האוכל לאכילתם - בנטע רבעי על ידי פדייה, ובאוכל שנגמרה מלאכתו על ידי הפרשת תרומות ומעשרות.