אנו ממשיכים במסכת בבא מציעא, פרק ו', משנה ז', ובה נמשך הדיון בשאלה מתי אדם נחשב שומר שכר ומתי שומר חינם.
המלווה על המשכון:
המקרה הראשון הוא "הלווהו על המשכון" - אדם המלווה ומקבל עירבון בידו. המשכון הוא עירבון שבאמצעותו מבטיח המלווה שהחוב יוחזר לו, ולפיכך הוא מחזיק בו ברשותו. השאלה היא: בזמן שהמשכון מצוי ברשות המלווה, האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר? קובעת המשנה: שומר שכר - משום שהוא מקבל הנאה ממונית מעצם ההחזקה במשכון.
כיצד? הגמרא מבארת שהמלווה מקבל "שכר מצווה", ואין הכוונה כפי שניתן לחשוב במבט ראשון: בשעה שהוא עוסק בסידור ההלוואה הוא פטור מלטפל בבקשות אחרות המופנות אליו, כגון בקשות צדקה, שהרי העוסק במצווה פטור מן המצווה. מכיוון שהוא עסוק במצוות ההלוואה, פטור הוא ממצוות אחרות. נמצא שבשעת מתן ההלוואה הפיק טובת הנאה, וקבלת המשכון היא חלק בלתי נפרד ממנה, ולפיכך הוא שומר שכר על אותו פיקדון.
ואם יקשה הלומד: הרי ההנאה הזו קיימת רק ברגע הראשון בלבד? התשובה היא שאף המקבל תשלום מראש עבור שמירת חפצים נהנה רק ברגע הראשון, ואף על פי כן נשאר שומר שכר לכל אורך זמן השמירה. כך גם כאן: הייתה לו הנאה ממונית בכך שנפטר מנתינת צדקה, והדבר הופכו לשומר שכר - כדעת תנא קמא.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה אינו מקבל סברה זו, ומחלק בין הלוואת מעות להלוואת פירות:
"הלווהו מעות - שומר חינם" - המלווה כסף ולוקח משכון כעירבון אינו אלא שומר חינם עליו, שכן אין הוא מקבל הנאה ממונית אמיתית ההופכת אותו לשומר שכר. הפטור מנתינת צדקה אינו שכיח כלל: שבאותו חלון זמן קצר שבו הוא נותן את ההלוואה יבוא מבקש צדקה, ויהיה בידו לדחותו בלא כסף, ורגע לאחר מכן כבר לא יימצא שם - מציאות שאינה שכיחה, ולפיכך דינו כשומר חינם.
"הלווהו פירות - שומר שכר" - כאן מודה רבי יהודה, מטעם שונה לחלוטין. כבר למדנו בפרק הקודם שהלוואת סאה בסאה - סאה של תפוחים כנגד סאה של תפוחים - אסורה בנסיבות רגילות, אך יש מקרים שבהם היא מותרת, כגון "יצא השער" או "יש לו". באופן זה מדובר כאן: המלווה סאה של תפוחים ומבקש סאה של תפוחים בחזרה, ולוקח משכון להבטחת החזרתם. מכיוון שאין הוא זקוק לפירות בשעה זו, והם עלולים להתקלקל עם הזמן, נמצא שבמסירתם ללווה הוא עתיד לקבל פירות חדשים וטריים תחתם; הלווה משמש לו, כביכול, כמעין מקרר אנושי. הרי שיש כאן הנאה ממונית, שכן הוא מונע מעצמו הפסד מקלקול המוצרים המתכלים. זהו ביאורו של רבנו בחיי.
להלכה נפסק כתנא קמא: הלוקח משכון הוא שומר שכר באופן גורף, בין בהלוואת כסף ובין בהלוואת חפצים ופירות.
דעת אבא שאול - השכרת משכונו של עני:
בפסקה זו מחדש אבא שאול חידוש מופלא. בדרך כלל אין למחזיק במשכון כל זכות להשתמש בו: שימוש שלא מדעת הבעלים כמוהו כגזל, והמשתמש נחשב גזלן. וגם אם ניתנה לו רשות מפורשת, עדיין הדבר אסור: הלווה, שמסר את אופניו כמשכון והתיר למלווה לרכוב עליהם בעת שהם בידו, נמצא מעניק למלווה הנאה נוספת מעבר להחזר הקרן, והרי זה כמעין ריבית. נמצא שבנסיבות רגילות אין למחזיק בעירבון שום זכות שימוש בו.
אולם אבא שאול מלמד שיש מקרה יוצא דופן: כאשר הלווה עני, וכאשר המשכון הוא מן הדברים שניתן להשכירם תמורת סכום סביר ואינם נשחקים ומתבלים בעקבות ההשכרה. למשל, העני מסר את גרזנו או את פטישו כמשכון; בגרזן אפשר לחטוב עצים לרוב, ובפטיש להכות מסמרים לאין ספור. אם יימצא אדם המוכן לשכור את הכלי מן המלווה ולשלם עבורו סכום יומי, רשאי המלווה להשתמש בכסף זה כדי להפחית מן הקרן שהלווה חייב לו: אם לווה מאה, ובהשכרת הפטיש ליומיים התקבלו עשרה, יוכל להסתפק בהחזר תשעים בלבד. זוהי, כמובן, טובה גדולה עבור הלווה.
ואף אם לא נתן הלווה רשות מפורשת, אומר אבא שאול שניתן להניח בבטחה שהוא מסכים לכך - משום שהוא עני, משום שמתקבל שכר הגון, ומשום שהכלי אינו נשחק. לפיכך מותר למלווה המחזיק בכלי להשכירו תמורת תשלום כדי לסייע ללווה לפרוע את חובו מעט מעט. הטעם לכך הוא "מפני שהוא כמשיב אבידה": השבת אבידה עניינה מניעת הפסד מחברו היהודי והשבת מה שהיה מפסיד אחרת, וכך בדיוק כאן - הלווה היה מפסיד את הקרן, ואילו עתה מופחתים תשלומי ההחזר על ידי השכרת המשכון.
ולמעשה, באופן מדהים, כך נפסק להלכה: כאשר מתקיימים התנאים - הלווה עני שניתן להניח שישמח לפרוע את חובו בדרך זו, המשכון מכניס סכום הגון, והוא אינו מתבלה בעקבות ההשכרה - לא זו בלבד שהדבר מותר, אלא שמצווה על המלווה להשכיר את המשכון כדי לסייע לעני לפרוע את חובו.