בבא מציעא, פרק ד', משנה ז'. במשנה זו מתחילה המשנה לסטות מעט מן הנושא שבו עסקנו עד כה. הביטוי הראשון אינו חידוש: "האונאה ארבעה כסף" - שיעור האונאה הוא ארבעה מטבעות כסף, ארבע מעות לכל סלע. כפי שכבר למדנו, בסלע עשרים וארבע מעות, ונמצא שארבע מעות הן שישית מן הסלע (שתות).
הנקודה כאן היא, שמאחר שמדובר בשיעורי הלכה הנמדדים באמצעות מטבעות הכסף הקטנים - המעה - מביאה המשנה, מלבד שיעור האונאה ביחס לסלע, גם דין חדש לגמרי. אין הוא קשור לנידון שלפנינו כלל, אלא שייך למקום אחר בהלכה: דין 'מודה במקצת', והשבועה שאדם נשבע כאשר הוא מודה בחלק מן התביעה.
דין מודה במקצת:
ראובן טוען ששמעון חייב לו כסף. אם שמעון מכחיש לחלוטין, ואין בידי איש מהם ראיה - כאן מסתיים הדיון. אך אם שמעון מודה באופן חלקי ואומר: "איני חייב לך מאה, אך ארבעים אני חייב לך" - זוהי הודאה חלקית הנקראת 'מודה במקצת'. אמנם אין הוא משלם את היתרה, אולם התורה מחייבת אותו להישבע שאינו חייב את השאר. הנחת היסוד היא שהמודה במקצת קרוב לוודאי מבקש להרוויח זמן: אין הוא מסוגל להודות בכל חובו, אף שבאמת הוא חייב את כולו.
מהו, אם כן, שיעור הטענה שיש בכוחה לחייב שבועה זו? לפנינו שני פרמטרים נפרדים: גודל התביעה הכוללת, וגודל ההודאה.
"והטענה שתי כסף" - התביעה הכוללת צריכה להיות בשיעור שני מטבעות כסף, כלומר שתי מעות.
"וההודאה שווה פרוטה" - מה שהוא מודה בו צריך להיות שווה פרוטה לכל הפחות. הפרוטה היא הקטנה שבמטבעות הנחושת, כשם שהמעה היא הקטנה שבמטבעות הכסף, ומטבע קטנטן הוא. עליו להודות במשהו ששווה לפחות פרוטה כדי שתיחשב הודאתו הודאה במקצת המחייבת שבועה.
מעה עולה שלושים ושתיים פרוטות, ונמצא ששתי מעות הן שישים וארבע פרוטות. לפי ההסבר שלפנינו - כפי שביאר הברטנורא, וכך היא דעת שמואל בגמרא - התביעה הכוללת היא שישים וארבע פרוטות, ההודאה היא פרוטה אחת, והכפירה בשישים ושלוש הנותרות. על אלו הוא נשבע ונפטר. בפחות מכך, בין בתביעה הכוללת ובין בהודאה, אין חיוב השבועה מן התורה מתחיל כלל.
זוהי דרך לימוד פשוטה, אולם ההלכה היא כדעת רב, וכך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך: החלק שעליו הוא כופר צריך להיות לפחות שתי מעות. כלומר, אם הודה בפרוטה אחת, התביעה המקורית הייתה שישים וחמש פרוטות: הודאה באחת, וכפירה בשישים וארבע, השוות שתי מעות. נמצא שנדרשת כפירה בשתי מעות והודאה בשווה פרוטה כדי שיחול חיוב שבועת מודה במקצת.
מכאן ואילך מרחיקה המשנה מעט מן הנושא: אגב הזכרת שיעור הפרוטה בדין מודה במקצת, היא מונה את כלל התחומים בהלכה שבהם הפרוטה היא השיעור הקובע, חמישה במספר.
חמשת המקרים שבהם השיעור הוא פרוטה:
הודאה במקצת - הדין שנתבאר זה עתה: על הנתבע להודות בשווה פרוטה לכל הפחות כדי להתחייב בשבועת מודה במקצת.
"והאישה מתקדשת בשווה פרוטה" - הנותן לאישה כסף לשם קידושין, יכול לקדשה בכסף או בממון. כיום נוהגים לקדש בטבעת, אך שוויה של הטבעת הוא הניתן בפועל. לפיכך הניתן צריך להיות שווה לפחות פרוטה, המטבע הקטן ביותר.
"והנהנה בשווה פרוטה מן ההקדש מעל" - דין מעילה, שהוא שימוש שלא כדין ברכוש מקודש. מרגע שחלה על החפץ קדושה - בין אם הוא מקדשי בדק הבית, שאינם אלא לשם שוויים והגזבר עתיד למכרם, ובין אם הוא מקדשי מזבח העולים על גבי המזבח עצמו - אסור להשתמש בו להנאה אישית. השתמש בו בשוגג, כלומר שלא בכוונה, הרי זו מעילה, ולה שתי השלכות: הבאת קרבן אשם מעילות, שהוא איל, והשבת שווי הדבר שנטל שלא כדין בתוספת חומש. שיעור החיוב הוא שההנאה תהיה בשווה פרוטה: "נהנה בשווה פרוטה מן ההקדש" - "מעל", ועבר על איסור מעילה.
"והמוצא שווה פרוטה חייב להכריז" - זהו חידושה של משנתנו, שכן ארבעת המקרים האחרים כבר נזכרו במקומות אחרים בש"ס. הפסוק מפרט שחובת ההשבה היא בדבר "אשר תאבד ממנו", ולפיכך צריך החפץ להגיע לסף המגדיר אותו כאבידה כדי שתחול חובת ההכרזה וההשבה. מי שאיבד דבר חסר חשיבות שאינו שווה אפילו פרוטה - ובכלל זה סיכה בודדת שנפלה, אף אם חרוט בה שמו והרי יש בה סימן שבאמצעותו יוכל לקבלה בחזרה - אין זו אבידה, שהרי אדם אינו טורח להרים דבר כזה מן הרצפה מחמת פחיתות שוויו. לפיכך אין חובה להכריז עליו, ומותר להתעלם ממנו, משום שאינו שווה אפילו פרוטה אחת.
"והגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפילו למדי" - זהו המקרה המיוחד של שבועת שקר. ראובן טוען ששמעון חייב לו כסף, מכל סיבה שהיא: הלווה לו, גזל את ארנקו, מצא את ארנקו, קיבל ממנו ארנק לשומרו בפיקדון, או חייב לו שכר עבודה. בכל אחד מן המקרים הללו, אם נשבע הנתבע בבית דין שאינו חייב, ולאחר מכן הודה כי שיקר בשבועתו, וכעת הוא מבקש לכפר ולתקן את אשר עיוות - נאמר בו דין מיוחד.
בגזילה רגילה המצווה היא "והשיב את הגזילה אשר גזל", ושם רשאי הגזלן לדרוש מן הנגזל לבוא אליו, או לשלוח לו את הממון ביד שליח. אולם כאן, משנשבע לשקר על חוב שהיה חייב, מוטל עליו למסור בעצמו ובאופן אישי את כל אשר היה חייב. אפילו עבר הנגזל למקום רחוק - למדי - חייב הגזלן ללכת כל הדרך כדי למסור לו את הממון בידו. כך שנינו במסכת בבא קמא, פרק ט' משנה ה'.
לפיכך אומרת משנתנו: "הגוזל את חברו שווה פרוטה" - גזל ממנו דבר ששווה לפחות פרוטה, "ונשבע לו" - ונשבע לשקר שאינו חייב לו, וכאמור אין הדבר אמור בגזילה בלבד אלא בכל אופן שבו הוא חייב לו ממון, ולאחר מכן הודה - "יוליכנו אחריו אפילו למדי", ועליו ללכת עד למקום הימצאו של בעל החוב בכל מקום שבעולם, ואפילו רחוק כמדי.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור האונאה - ארבעה כסף מתוך עשרים וארבע מעות שבסלע; את דין מודה במקצת ושיעוריו - טענה של שתי כסף והודאה בשווה פרוטה, ואת ההלכה כדעת רב שהכפירה עצמה צריכה להיות שתי מעות; ואת חמשת המקרים שבהם הפרוטה היא השיעור הקובע: הודאה במקצת, קידושי אישה, מעילה בהקדש, חובת ההכרזה על אבידה, וההולכה אחר הנגזל לאחר שבועת שקר. בכל אלו, בפחות משווה פרוטה אין הדין חל - ובכלל זה, הנשבע לשקר על פחות משווה פרוטה אינו נדרש להוליך את הממון אחר חברו עד למדי.