בבא מציעא, פרק ג', משנה ז'. עניינה המרכזי של המשנה הוא הפקדת דברי מאכל בידי שומר: כאשר המפקיד נעדר לזמן ממושך, מן הסתם ילך חלק מן האוכל לאיבוד - עכברים המכרסמים בו, רוח המפזרת אותו, עובש וכיוצא באלה. לפיכך קובעת המשנה כי בשעה שהשומר מחזיר את הפיקדון, רשאי הוא לנכות את הכמות שסביר היה לצפות שתאבד מחמת הנמלים והעכברים.
יש להקדים: שומר אינו אמור לערב את שלו יחד עם הדברים שהוא שומר עליהם. אם הפקידו בידו ערימת חיטה, עליו להניחה במחסנו במקום בטוח ובפני עצמה. במקרה כזה, כשבא המפקיד ותובע את חיטיו, מחזיר לו השומר את מה שיש - מה שנאכל, נאכל. השומר מילא את חובתו באחסון החיטה במחסנו, ומה שנטלו העכברים, נטלו, ואין צורך בחישוב כלשהו.
שני מקרים שבהם נדרש חישוב:
השומר נהג שלא כהוגן ועירב את חיטיו בחיטי המפקיד, וכעת הכול מעורבב ואין דרך לדעת כמה נותר מחיטיו המקוריות של המפקיד.
המפקיד עצמו התיר זאת ואמר: "אין לך מקום לשמור את חיטיי בנפרד משלך - שים את הכול יחד עם שלך, ואף השתמש בהן", כלומר ממלאי החיטים המשותף. אף כאן אין דרך לדעת מה נותר משלי ומה כבר שלך.
בשני המקרים הללו - וזהו יישומה של משנתנו - עורכים את החישובים שהמשנה מציגה, כדי לברר כמה יש להחזיר וכמה מותר לנכות, מתוך הנחה שחלק אבד על ידי עכברים וכדומה.
המשנה נכנסת לפרטים טכניים ונוקבת בשיעורי ניכוי מדויקים, והיא יוצאת מנקודת הנחה שהאחסון נעשה בארץ ישראל של תקופת המשנה. כיום, בעידן של מיזוג אוויר, בקרת אקלים ורעל עכברים, אין מכות עכברים ודברים מעין אלו, ולפיכך השיעורים הללו אינם רלוונטיים למעשה - אך העיקרון בהחלט תקף.
לשון המשנה: "המפקיד פירות אצל חברו... הרי זה יוציא לו חסרונות" - המפקיד תבואה אצל חברו, והלה עירבה בשלו והשתמש בתבואת עצמו, עד שאין לדעת בדיוק כמה מן התבואה המקורית נמצא שם. בשעה שהוא מחזיר את התבואה לבעליה, מותר לו לנכות את החסרונות הצפויים והסבירים שהתרחשו לאורך הזמן.
לפני פירוט השיעורים, נעמוד על מידות הנפח:
קב - מידת התבואה הסטנדרטית, כשני ליטר.
סאה - שישה קבין.
כור - שלושים סאה, והיא מידת הנפח הגדולה ביותר.
נמצא שבכור אחד מאה ושמונים קבין (שש כפול שלושים). כמו כן, כל השיעורים שלהלן נאמרו על בסיס שנתי: אם הופקדו החיטים במשך שנתיים, יחזיר השומר תשעים וחמישה אחוזים בלבד ממה שהופקד בידו.
שיעורי החסרון:
"לחיטין ולאורז - תשעה חצאי קבין לכור" - ארבעה וחצי קבין מתוך מאה ושמונים, כלומר שניים וחצי אחוזים (אחד חלקי ארבעים) לשנה. ב'אורז' נחלקו המפרשים: לרש"י הכוונה לדוחן, שהוא סוג של תבואה, ולתוספות הכוונה לאורז ממש, וכן הוא התרגום המקובל בעברית ההלכה למעשה.
"לשעורין ולדוחן - תשעה קבין לכור" - תשעה מתוך מאה ושמונים, כלומר חמישה אחוזים.
"לקוסמין ולזרע פשתן - שלוש סאין לכור" - שלוש סאה מתוך שלושים שבכור, כלומר עשרה אחוזים.
הגמרא שואלת על זרע הפשתן: עשרה אחוזים בשנה אינם נעלמים סתם כך, ולאן הם הולכים? ומשיבה, שמדובר בזרעי פשתן שבתוך גבעוליהם, והגבעולים אכן מצטמקים לא מעט.
"הכל לפי המידה, הכל לפי הזמן" - החישוב נעשה באופן יחסי, לפי הנפח ולפי משך הזמן. לפי הנפח: בכור אחד של שעורים מנכים תשעה קבין, בשני כורים - שמונה עשר קבין, בשלושה - עשרים ושבעה, וכן הלאה. ולפי הזמן: על כל שנים עשר חודש מנכים את השיעור האמור, ובעשרים וארבעה חודשים מנכים שמונה עשר קבין לכל כור, וכן הלאה.
שיטת רבי יוחנן בן נורי:
רבי יוחנן בן נורי חולק: להיכן הולכת התבואה? בעיקר אל המכרסמים, והעכברים אוכלים כמות מסוימת בלבד, ואין מקום לחשב באופן יחסי. וכלשונו: "וכי מה אכפת להן לעכברים, והלא אוכלות בין מרובה בין מועט, אלא אינו מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד" - מנכים מן הכור הראשון בלבד: בכור אחד של שעורה נוטלים תשעה קבין, ואף בשניים או בשלושה כורים נוטלים תשעה קבין לשנה, שכן כמות אכילתם של העכברים מוגבלת.
הגמרא דוחה שיטה זו משני טעמים:
מנין שהעכברים הם היעד היחיד של התבואה? יש סדקים, יש רוח המפזרת, ויש גורמים נוספים.
כשיש אוכל מרובה, קוראות החולדות לחברותיהן ומתקיימת שם חגיגת מכרסמים גדולה - ככל שיש יותר אוכל, באים יותר מכרסמים.
ולהלכה נפסק כדעת תנא קמא, במידה שהדבר רלוונטי.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מוסיף גורם נוסף שיש לקחת בחשבון - הלחות שבאוויר. בקיץ האוויר בארץ ישראל יבש, והתבואה מתייבשת ומתכווצת. כך אף דרך אחסונה: מכניסים אותה למחסן בסוף הקיץ, כשהיא יבשה, כדי שלא תעלה עובש, ואז היא נמצאת פחות או יותר בנפחה המזערי. אך כשמחזירים אותה למפקיד כחצי שנה לאחר מכן, בימות החורף, סופגת התבואה את לחות האוויר ותופחת, ונפחה גדל.
יסוד דבריו: בעשרה כור המופקדים מתחילת הקיץ ועד אמצע החורף, מתקזזת הכמות שהעכברים צפויים לאכול בדיוק כנגד מידת התפיחה שמחמת ספיגת הלחות, ולפיכך מחזיר השומר את אותו נפח עצמו שהופקד בידו.
בפחות מעשרה כור או ביותר מהם, וכן כשאין מדובר במעבר מתקופת הקיץ לתקופת החורף, משתנה החשבון, ולפיכך אין ההלכה כרבי יהודה. ולשון המשנה: "רבי יהודה אומר: אם היתה מידה מרובה, אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות" - אם הייתה כמות גדולה, שהגמרא מפרשת שמדובר בעשרה כור, שהיא כמות עצומה, אין עושים ניכויים כלל, "מפני שמותירות" - מפני שהתבואה תופחת מחמת ספיגת המים, והדבר מקזז את הפחת.
להלכה: נפסק כדעת תנא קמא - מותר לנכות במקרה שבו עירב השומר את הפיקדון במאכלו ואכל ממנו. אך לכתחילה אין לנהוג כך כלל, אלא לשמור את הפיקדון בנפרד ולהחזירו כמות שהוא, בכל מצב שיימצא.