בבא מציעא, פרק ב', משנה ז'. המשנה שלפנינו נחלקת לשני חלקים: החלק הראשון עוסק באופן שבו מיישמים את מסירת הסימנים לצורך השבת האבידה, והחלק השני - שבגמרא נחשב למשנה נפרדת לגמרי - עוסק בהיקף חובת הטיפול בחפץ שנמצא.
החלק הראשון - מסירת סימנים:
המשנה פותחת: "אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא ייתן לו" - המזהה את החפץ שאבד אך אינו מוסר בו מאפיינים מזהים, אין למסור לו את האבידה. היסוד ההשקפתי שביסוד הדין: המוצא אבידה נעשה מטעם התורה שומר עבור חברו שאיבד את חפצו, כדי להשיבו לידיו. לפיכך מסירת החפץ לכל מי שיטען "זה שלי" היא פזיזות וחוסר אחריות.
אין די בכך שהמוצא יכריז "מצאתי חולצה" והלה ישיב "אכן איבדתי חולצה". אף אם הכריז "מצאתי בגד" והלה השיב "איבדתי חולצה", או שהוסיף וציין "חולצה לבנה" - אין בכך די. על התובע למסור פרט מזהה מסוים, ורק אז מותר להשיב לו את האבידה. אחרת נמצא המוצא שומר גרוע, שמסר את החולצה השייכת לאדם אחר, לבעליה האמיתיים.
כל זה באדם רגיל, אך המשנה ממשיכה: "והרמאי, אף על פי שאמר סימניה, לא ייתן לו". אף אם המבקש מוסר תיאור מדויק למדי - "חולצה לבנה, תוצרת מסוימת, מידה 16" - אין למסור לו אותה. הטעם: חוששים שמא שמע את שכנו מקונן שאיבד את חולצתו, ומתוך שהוא מכיר את הבחור הציץ בצווארון הבגד ולמד את המידה, וכעת הוא בא ליטול לעצמו חולצה שאינה שלו.
מקור הדין בכתוב:
ההוכחה לחובת קבלת הסימנים היא מן הפסוק בדברים כ"ב, ב': "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו". כפשוטו הכוונה שהחפץ יישאר אצל המוצא עד שאחיו יבוא וידרוש אותו. אך הגמרא מקשה: פשיטא שהחפץ יישאר אצלו עד שיבוא הלה ויבקשנו, שאם לא כן כיצד ישיבנו לו? לפיכך היא מפרשת ש"דורש" מוסב על המוצא - עליו לבחון ולבדוק את הטוען שאיבד את החפץ, כדי לוודא שהוא אכן שלו. וכלשון המשנה: "עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי". וכשהאדם מוחזק כרמאי, חוששים שכוונתו לרעה, ואין מוסרים לו.
נשאלת השאלה: באיזה אופן יוכל יהודי שיצא לו שם רע לקבל את אבידתו בחזרה? בכך נאמרו שתי גישות:
שיטת הרמב"ם: עליו להביא שני עדים שיאשרו כי החולצה שייכת לו. דעה זו מובאת גם בשולחן ערוך.
שיטה שנייה: אם מסר סימנים מובהקים - סימנים ספציפיים ביותר, המעידים שהוא מכיר את החפץ מקרוב ולא היה יכול ללמוד אותם מפי אחר - אף זו הוכחה, וניתן להשיב לו את האבידה.
החלק השני - היקף חובת הטיפול באבידה:
עד היכן מגעת חובתו של המוצא בטיפול בחפץ? הכלל הפועל כאן הוא שהתורה מחייבת את האדם להשקיע מזמנו ומכוחותיו כדי להשיב את אבידת חברו, אך אינה מחייבת אותו להוציא עליה מכספו. אם מדובר בעט שנמצא, די בכך שיונח על המדף. אך מה הדין במוצא פרה או תרנגולת? האם עליו להאכיל את התרנגולת במשך שנה שלמה עד שיבואו הבעלים ויתבעו אותה?
על כך משיבה המשנה שהדבר תלוי בטיב האבידה:
"כל דבר שעושה ואוכל" - חפץ שהוא גם 'עושה', כלומר מייצר הכנסה (תרנגולת המטילה ביצים הנמכרות, או פרה היכולה לחרוש שדה ולהישכר ליום עבודה), וגם 'אוכל', כלומר כרוכות בו עלויות אחזקה. הדין הוא "יעשה ויאכל": על המוצא להעביד אותו, להשכירו או לחלוב את הפרה, ובהכנסות המתקבלות מן הבהמה לשלם עבור מזונה, כך שתממן את עצמה כביכול. ולפי שיטה אחת - כך במשך שנה שלמה, לפחות שנים עשר חודש.
"ודבר שאין עושה ואוכל" - חפץ שאינו מניב רווח אך כרוכות בו הוצאות, כגון תרנגולת שאינה מטילה ביצים או עגל, שאינם ראויים למלאכה ואינם נותנים חלב, וכל שנותר הוא להאכילם. בכגון זה - "יימכר": מוכרים אותו, ואת הכסף נותנים למי שאיבדו.
מניין שכך יש לנהוג? הואיל והמוצא רשאי לקבל החזר על כל הוצאותיו בקשר להשבת האבידה, עלול הדבר להביא לתוצאה מעוותת: תרנגולת שווה מאה, והאכלתה עולה אחד ליום. כעבור מאה ימים נמצא שמי שאיבד את התרנגולת נכנס לחובות כלפי המוצא. כשיבוא ליטול את שלו, יאמר לו המוצא: "אתה חייב לי כסף על האבידה שלך" - ואין זה מן הראוי. לפיכך נוח לבעלים שתימכר התרנגולת מיד; המוצא נוטל את הכסף, מקזז את הוצאותיו (אם האכילה שלושים יום - שלושים), ואת היתרה משיב לבעלים.
מקור הדבר: "שנאמר: והשבתו לו" - זהו סופו של הפסוק שהובא לעיל. בפשטות הכוונה שכאשר יבוא המאבד לבקש את חפצו, ישיבנו לו. אך המשנה דורשת: "ראה איך תשיבנו לו" - על המוצא לשקול מראש מה בדיוק הוא עתיד להשיב. המגיש לבעלים חשבון על שירותי השמירה בתרנגולת אינו עושה טובה לאיש. לפיכך עליו להעמיק ולומר: מוטב שאמכרנה כעת, נצמצם בכך את ההפסד, ואת הנותר נשיב לבעלים.
"מה יהא בדמים":
נמכרה התרנגולת, ובידי המוצא מאה. האם רשאי הוא להוציא את הכסף, או שעליו להניחו במעטפה ולהמתין לבואו של הבעלים? בכך נחלקו התנאים:
רבי טרפון אומר: "ישתמש בהן" - רשאי הוא להשתמש בכסף, "לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן", ועליו להשיבם.
רבי עקיבא אומר: "לא ישתמש בהן" - אסור לו להשתמש בכסף, "לפיכך אם אבדו - אינו חייב באחריותן".
משמעותה של מחלוקת זו תלויה במחלוקת אמוראים נוספת, בין רבה לרב יוסף. בדרך כלל נמנעים מלהיכנס לעניינים אלה, אך נקודה זו נוגעת ביסוד חשוב בדיני השבת אבידה: בזמן שהחפץ האבוד מצוי ברשות המוצא, האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר?
בדיני שומרים עוד נעסוק בהמשך המסכת בעזרת השם, אך ההבדל העקרוני הוא זה:
שומר חינם: העושה טובה לחברו. אדם הנוסע לחופשה ומבקש מחברו לשמור על בעל החיים שלו עד שובו - השומר פטור אף בגניבה ואבידה. אם נגנבה הבהמה או אבדה, ובבוא הבעלים ישיב "איני יודע היכן היא" - פטור, שכן שומר חינם אינו חייב בתשלומים מסוג זה.
שומר שכר: הנוטל שכר עבור שמירתו. הואיל והבעלים משלם לו כדי שייטול אחריות, הריהו חייב בגניבה ובאבידה.
נחלקו רבה ורב יוסף אם המוצא אבידה דינו כשומר חינם או כשומר שכר. במבט ראשון פשוט היה לומר שהוא שומר חינם, שהרי אינו אלא עושה טובה למי שאיבד את החפץ. אלא שיש סברה לומר אחרת: ראשית, עצם ציווי התורה ליטול אחריות ולהשיב את החפץ מרמז שרצון השם הוא שייטול על עצמו אחריות יתרה. שנית, מצינו בגמרא שהעוסק במצווה פטור מן המצווה - בשעה שהוא טרוד באיתור בעליה של האבידה, אם יבקש ממנו עני צדקה יוכל לומר "איני יכול להתעסק בכך כעת, שכן אני עוסק במצווה אחרת", ופטור. נמצא שיש לו הנאה ממונית מסוימת בכך שאינו נזקק ליתן לעני בעת טיפולו באבידה.
מנגד יש לטעון: כמה פעמים אכן מזדמן שאדם עומד באמצע השבת אבידה ועני מבקש ממנו צדקה? למעשה אין כאן רווח ממוני מעשי. ומכאן המחלוקת אם המוצא הוא שומר חינם או שומר שכר על האבידה.
עליית דרגת החיוב בדמים:
כאשר החפץ נמכר והמוצא מחזיק בדמיו, עולה רמת החיוב. לדעה הסוברת שהמוצא נחשב שומר שכר כבר בחפץ עצמו, הרי משהשתמש בכסף - כדעת רבי טרפון המתיר לו - שוב אין הוא שומר שכר הנהנה מן הכסף בלבד, אלא דינו כשואל. שואל הוא הנוטל חפץ לשימושו, וכל ההנאה שלו. השואל מכסחת דשא מחברו נושא באחריות מלאה, ואף בנסיבות שאינן בשליטתו - פגע בה ברק או באו שודדים בנשק וגזלוה - חייב לשלם, שכן המשאיל אומר לו: "השאלתי לך את מכסחת הדשא, ואיני שומע תירוצים - החזר לי אותה".
לפיכך, לשיטה שהמוצא הוא שומר שכר, כוונת רבי טרפון באומרו "לפיכך אם אבדו - חייב באחריותן" היא שחייב אף אם אבד הכסף באונס, בנסיבות שאינן בשליטתו, שהרי נעשה כשואל. אך לשיטה השנייה, שהמוצא הוא שומר חינם, אין הוא מתעלה בשימוש בכסף אלא לדרגת שומר שכר בלבד, ולפי זה "חייב באחריותן" נאמר רק כשאבד הכסף כדרך אבידה, ולא באונס. והברטנורא מפרש כשיטה הראשונה.
וכן הוא בדברי רבי עקיבא, האומר שאסור להשתמש בכסף, ולפיכך אם אבד - אינו חייב באחריותו. אם המוצא אבידה הוא שומר חינם, הרי משאין הוא רשאי להשתמש אף בכסף, נשאר בדרגת שומר חינם ופטור לגמרי. ואילו אם דינו כשומר שכר, נשאר שומר שכר, וחייב באחריות אם אבד הכסף כדרך אבידה, ואינו פטור אלא באונס, בנסיבות שאינן בשליטתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. בחלקה הראשון - שאין משיבים אבידה למי שמזהה אותה בלבד, אלא למי שמוסר בה סימנים, ואילו רמאי אינו מקבלה אף בסימנים, אלא בעדים או בסימנים מובהקים; והכל נלמד מן הכתוב "עד דרוש אחיך אותו" - "עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי". בחלקה השני - שדבר העושה ואוכל, יעשה ויאכל, ושאינו עושה ואוכל, יימכר וישיב את דמיו לבעלים, כנלמד מ"והשבתו לו" - "ראה איך תשיבנו לו". ובדמים נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, ומחלוקתם תלויה בהגדרת שומר האבידה - שומר חינם או שומר שכר - ובשאלה עד היכן מגעת אחריותו.