בבא מציעא, פרק א', משנה ז'. המשנה שלפנינו ממשיכה לעסוק בשטרות שנמצאו ובשאלת החובה להשיבם, אלא שהפעם מדובר בשטרות שאינם שטרי חוב - אינם התחייבויות כספיות - ואף על פי כן נאמר בהם שלא יחזירם, אף שלכאורה ברור מיהו הנמען ולמי הם שייכים. הטעם משותף לכל המקרים: ייתכן שהשטרות נכתבו ומעולם לא נמסרו. שטרות מסוג זה נכתבים מראש, ואין כל ביטחון שאכן היה מקום למוסרם למקבל. מאחר שלמסירתם השלכות כבדות משקל, ייתכן שמעולם לא הייתה כוונה למסרם.
"מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים":
"גיטי נשים" - המוצא גט של אישה, שטר גירושין. המשנה נוקטת לשון רבים, אך אין הבדל בין אחד למרובים, וההנחה הפשוטה היא שמדובר באחד. לא יחזירנו, שמא ציווה הבעל לכתוב את הגט ולבסוף התחרט ולא מסרו לה מעולם.
"ושחרורי עבדים" - שטר שחרור לעבד. הבעלים על עבד כנעני או שפחה כנענית משחררם בתהליך דומה לגירושין: נמסר להם שטר הדומה מאוד לגט, ובו נכתב שהם יוצאים לחירות וברשות עצמם. אף כאן, אדם עשוי ללכת אל הסופר ולבקש שייכתב השטר מראש, ואין לדעת אם אמנם התכוון להוציאו לפועל ומסרו לעבד. שמא נמלך בדעתו, והשטר אבד. מסירתו לעבד תוציא אותו לחירות שלא כדין.
"דייתיקי":
כדי להעביר בעלות על חפץ נדרש בדרך כלל מעשה קניין - פעולה פורמלית המעבירה את הבעלות. המבקש ליתן שעון יקר לחברו, צריך החבר להגביהו כדי לזכות בו (ואף ניתן להגביהו עבורו ולזכות לו). אך אמירה בלבד, "הריני נותן את שעוני לחברי", אינה מועילה כלל, והשעון נותר ברשות בעליו. ואם ימות לאחר מכן, יזכו בו יורשיו וילדיו, ולא החבר.
עם זאת, בשכיב מרע - אדם השרוי על ערש דווי - תיקנו חכמים תקנה מיוחדת. אדם המסדר את ענייניו הכספיים לפני מותו שרוי בחרדה גדולה: נזכר הוא שהבטיח לחברו הטוב את שעונו ולא קיים, ועתה ימות, הדבר יעבור לילדיו ושמו ייצא לרעה. חששו חכמים שהלחץ ועוגמת הנפש שבאי־סידור ענייניו יזרזו את מיתתו, ולפיכך קבעו כי אצל שכיב מרע די בהצהרה בעל פה, ודיבורו לבדו נוטל את אותו משקל של מעשה קניין משפטי גמור המעביר בעלות כראוי.
נמצא, שאם אמר השכיב מרע: "רצוני שחברי הטוב יקבל את שעוני כפי שהבטחתי לו", דבריו מחייבים, ולאחר מותו יימסר השעון לחבר ולא יעבור ליורשים. זהו דין דרבנן.
מקובל היה להעלות הוראות אלו על הכתב, שכן ללא כתיבה עלולות הן להישכח ולגרום בלבול. דייתיקי, אפוא, היא העלאת בקשותיו של שכיב מרע על הכתב, בנוגע לחלוקת נכסים מסוימים בעודו בחיים: נכתב בה שפלוני שרוי על ערש דווי, ואמר שרצונו ליתן את שעונו לחברו לפני מותו. ואף על פי כן אין מוסרים אותה למוטב, שמא ייטול בכוח את השעון מן הילדים, בעוד שכל התוקף לא היה קיים מלכתחילה - ייתכן שהשכיב מרע חזר בו, לא רצה בכך ולא הוציא את הדבר אל הפועל.
"ומתנה":
הוא הדין בשטר של מתנה רגילה. ישנן דרכים להעביר בעלות אף שלא בנוכחות המקבל, כגון קניין סודר, והשטר מעיד: "הריני מוסר את שעוני" או את ביתי, "לפלוני במתנה". שטר כזה עשוי להיות מחייב מבחינה הלכתית כשנעשה כדין. ואף על פי כן, המוצא שטר כזה לא ימסרנו למקבלים הנקובים בו, שמא נמלך בעל המתנה ולבסוף החליט שלא ליתנה, ולא מסרה, ולא התכוון למסרה, ולא עשה את הפעולות הנדרשות להעברתה. מסירת השטר עלולה אפוא להיות שלא כדין.
"ושובר":
שובר הוא קבלה. הנוהג הרגיל, כפי שנתבאר במשנה הקודמת, הוא שהלווה הפורע את חובו מקבל בחזרה מן המלווה את שטר החוב וקורעו. הדבר דומה לצ'ק שלא נפדה: המלווה מלווה מאה דולר ומקבל לידיו צ'ק, ומתנה שלא יפקידנו ובלבד שיוחזר לו המזומן, וכשיוחזר - ישיב את הצ'ק שלא הופקד.
ומה ייעשה כאשר בא הלווה עם מאה הדולר ומבקש את שטר החוב, והמלווה משיב שאבד ממנו? הלווה חייב לפרוע את חובו, אך אם נשאר שטר החוב אצל המלווה, או שיימצא בעוד עשר שנים, יוכל המלווה לטעון שהחוב מעולם לא נפרע ולגבותו פעם שנייה. לפיכך עליו ליתן שובר - קבלת תשלום ללווה, ובה כתוב שבתאריך פלוני החזיר פלוני את מאה הדולר שהיה חייב מאותה הלוואה. וכך, אם יוציא המלווה בעתיד את השטר וינסה להיפרע, יאמר הלווה: "פרעתי לך, והרי ההוכחה - יש בידי שובר כקבלה".
לכאורה היה מקום לומר שהמוצא שובר ישיבנו ללווה, שהרי למי נכתב השובר אם לא לו, על ידי המלווה? אלא שאף כאן ייתכן שהמלווה הכינו מראש אצל הסופר, שיהא מזומן בכיסו לשעה שייפרע חובו; ולבסוף לא נפרע החוב, ומעולם לא נמסר השובר ללווה, ולאחר מכן אבד. אם יימסר עתה ללווה, ייפטר הלה מתשלום שלא כדין.
בכל המקרים הללו - גיטי נשים, שחרורי עבדים, דייתיקי, מתנה ושובר - "הרי זה לא יחזיר": אין המוצא מחזיר את השטר לאדם שעל פניו נראה כשייך לו. וטעם הדבר מפורש במשנה: "שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא לתנם" - ייתכן שנכתבו כדין, אך לאחר מכן חזר בו הכותב ומעולם לא מסר את השטר בפועל, ומסירתו לנמען תהיה בבחינת עוול.
כך הוא הדין להלכה. ומובן שאם הכותב עצמו אומר שיש למסור את השטר לאדם שעבורו נכתב, ומרשה או מורה על כך, חייב המוצא למסרו לנמען - לעבד, למקבל המתנה וכיוצא בזה.
אלא שבגיטי נשים העניין מורכב יותר, משום שגט האישה צריך להיכתב לשמה, במיוחד עבורה, ובדקדוק גמור: על ידי בעל זה, לאישה זו, ולשם גירושין אלו. לפיכך אין למסור את הגט לאישה כגיטה, אלא אם כן ידוע בוודאות שנכתב מלכתחילה עבור אישה מסוימת זו, על ידי איש מסוים זה, ולשם אותם גירושין עצמם.