בבא מציעא, פרק ג', משנה ו'. משנה זו באה להשיב על השאלה: מה דינו של שומר שהבחין כי התבואה שהופקדה בידיו לשמירה, במחסנו, החלה להירקב - מעלה עובש, נאבדת ברוח או נאכלת בידי עכברים? האם עליו להתערב ולמכור את התבואה כדי להציל את שוויה בכסף מזומן, שלא יאבד עוד מערכו, או שמא עליו להניח לה כמות שהיא? בשאלה זו נחלקו התנאים, כפי שנראה מיד.
קודם שניכנס למחלוקת יש להקדים כי קיים שיעור פחת מסוים הצפוי מראש - בין שניים וחצי לעשרה אחוזים בשנה, הנאכלים בידי עכברים וכיוצא בזה. פרטי הדבר יתבארו במשניות הבאות. משנתנו מניחה שמדובר בפחת רגיל, אותם אחוזים בודדים בשנה ההולכים לאיבוד. מה, אם כן, מוטל על השומר לעשות?
לשון המשנה:
"המפקיד פירות אצל חברו, אפילו הן אבודין - לא ייגע בהן" - המפקיד את פירותיו, כגון תבואה, אצל חברו, ואפילו הבחין השומר בתחילתו של ריקבון או בהפסד הנגרם בידי עכברים, לא ייגע בפירות שהופקדו בידיו. אף שאמת היא שערכם פוחת והולך, כלל נקוט בידינו שאדם מעדיף את פירותיו שעמל עליהם על פני קבלת כסף לרכישת פירות מאדם אחר.
ראוי לדייק בביטוי המפורסם שנקטו בו חז"ל: "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו" - אדם מעדיף קב אחד משלו על פני תשעה קבין של חברו. אמנם זו גוזמא, שהרי לא יסכים אדם להפסיד תשעים אחוז משווי נכסיו, אך מכל מקום, ככלל, יעדיף האדם מעט משלו על פני הרבה משל אחרים.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר: "מוכרן בפני בית דין". לדעתו, משעה שנוכח השומר כי אחוז ניכר מן הפיקדון המופקד בידיו נהרס והולך לאיבוד, הדבר הנכון הוא למכרו לצד שלישי, ובפני בית דין, כדי להבטיח מחיר הוגן. אין השומר רשאי לרכשו לעצמו; המכירה חייבת להיעשות לצד שלישי, בעסקה אובייקטיבית ובמחיר הוגן, וכל התמורה תעבור למפקיד - שכן עדיף כך מלהפסיד ערך נוסף.
וטעמו: "מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים" - מצוות השבת אבידה מן התורה מחייבת להחזיר לאדם את חפצו שאבד, ובכללה מוטלת החובה למנוע את ירידת רכושו של חברו לטמיון. לפיכך, המופקד על שמירת תבואה ההולכת לאיבוד בידי עכברים - הראוי הוא למכרה ולהציל ממנה כל ערך שניתן.
ראוי לציין כי אף חכמים מודים שאם שיעור הריקבון, ירידת הערך או ההפסד גדול מן הצפוי, ראשית על השומר לפנות אל המפקיד ולהודיעו: העכברים אוכלים את תבואתך בקצב מהיר מן המשוער, וכבר אבדו עשרה אחוזים ממנה - כיצד לנהוג? אך אם המפקיד אינו זמין ואינו מצוי בעיר (ובזמן המשנה, כמובן, לא היו טלפונים), אף חכמים מודים כי הראוי לעשות הוא למכור את הפיקדון ולהציל כל ערך שניתן להצילו.
לסיכום: להלכה, אין אדם נוגע בדברים שהופקד לשמור עליהם, אף אם הם מאבדים מערכם, מכוח העיקרון "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו". אך אם קצב הקלקול גבוה ממה שהמפקיד היה מצפה לו, אכן עליו למכרם לצד שלישי, בעסקה בלתי תלויה ובפני בית דין, כדי להציל כל ערך שניתן להציל.