אנו ממשיכים בלימוד מסכת בבא מציעא, פרק ד' משנה ו'. המשנה עוסקת במטבעות שחסרו ובשאלת שיעור ההונאה שבהם, ולאחר מכן עוברת לדון בפדיון מעשר שני על מטבע חסר.
השאלה הראשונה שלפנינו היא: עד מתי רשאי אדם שקיבל מטבע פגום - מטבע שחסר בו יותר משתות, כלומר שקיים פער של יותר משישית בין שוויו העצמי מצד תכולת הכסף שבו לבין ערכו הנקוב - להחזירו ולבטל את העסקה? התשובה תלויה במקום.
עד מתי ניתן להחזיר את המטבע:
בכרך: בעיר גדולה, שבה מצויים שולחנים ואנשי כספים, השיעור הוא משך הזמן הדרוש כדי ללכת מן המקום שבו נפרט הכסף ולהראותו למי שבקי בשווי המטבעות. אם יאמר לו הבקי שהמטבע פגום, יחזור ויחליפנו. זהו מקבילו של הכלל שנאמר בסחורה רגילה - כדי שיראנה לתגר או לקרובו הבקי בדבר.
בכפר: ביישוב כפרי, שאין בו אנשי כספים ושולחנים היודעים להעריך את ערך המטבע, ניתן להחזירו עד ערב שבת - כלומר, כל ימות השבוע ועד יום שישי אחר הצהריים.
מדוע נקבע השיעור עד ערב שבת:
לדעת הברטנורא: בכפר לא יימצא לעולם מי שבקי היטב במטבעות. ההנחה היא שאין שם כלכלה מבוססת מטבעות, ואנשים אינם משתמשים במעותיהם תדיר. ביום שישי, כשיוצא אדם לקנות את צורכי השבת, הוא מנסה להשתמש במטבע שקיבל; אם מסרבים לקבלו, מבין הוא שהמטבע פגום, ואז בידו להחזירו. נמצא שיש לו כל השבוע.
לדעת הרמב"ם: השולחנים עצמם מגיעים לכפר ביום שישי, כדי לספק לתושבים את המטבעות הנחוצים להם לפריטת כסף ולקניית צורכי השבת. באותה שעה יכול הקונה להראות את מטבעו לשולחני. אין זה, אפוא, גילוי הפגם במבחן התוצאה בלבד, אלא בדיקה ממש אצל המומחה.
לאחר שעבר זמן ההחזרה:
משפג הזמן הקצוב, ובא השבוע הבא, שוב אין הקונה זכאי להחזיר את המטבע. היה עליו לעשות כן בשעה שהייתה ההזדמנות בידו, וכעת נסגר חלון ההזדמנויות והוא נשאר עם המטבע הפגום.
אף על פי כן אומרת המשנה, כי ממידת חסידות ולפנים משורת הדין - אם מכיר הנותן שהמטבע יצא מתחת ידו ויודע שהוא זה שנתן את המטבע הפגום, אפילו לאחר שנים עשר חודש, ואף שאין כאן עוד חובת החזרה, ראוי לו לקבלו בחזרה, שהרי הוא נתן מטבע פגום.
"ואין לו עליו אלא תרעומת" - ביטוי זה עניינו שכל שבידו של הנפגע לעשות הוא להתלונן ולהתרעם על חברו שלא נהג עמו לפנים משורת הדין, ותו לא. אין בידו כל סעד משפטי: אינו יכול לתובעו בבית דין ולכפות עליו לקבל בחזרה את המטבע הפסול, שכן האשמה רובצת עליו - היה לו די זמן לבדוק ולהחזיר, ולא עשה כן. זוהי נקודת המשנה: לפנים משורת הדין אכן ראוי לנותן לקבל את המטבע, אך אין כופין אותו על כך, ולכל היותר יש כאן תרעומת.
להלכה למעשה:
קשה לקבוע כאן הלכה למעשה, משום שהעולם המסחרי שלנו שונה בתכלית מן המציאות של אותם ימים. מכל מקום, הרמ"א מחלק בין שני מצבים:
מטבע שאינו ניתן לשימוש כלל: אין זה עניין של לפנים משורת הדין אלא מעיקר הדין. הרי זה כמי שנתן אסימון במקום שטר, ועליו לקבלו בחזרה, שכן עשה עוול לחברו בנתינת מטבע פגום.
מטבע שקשה להעבירו: כאשר יש המקבלים אותו ויש שאינם מקבלים אותו, נקבע חלון זמן מוגבל להחזרה, ולאחר אותו חלון אין זה אלא לפנים משורת הדין.
פדיון מעשר שני על מטבע חסר:
מכאן עוברת המשנה לנושא חדש לחלוטין: חילול מעשר שני על מטבעות. נקדים חזרה קצרה על עצם העניין. בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של מחזור השמיטה בן שבע השנים, יש מצווה להפריש עשירית נוספת מן היבול שנותר לאחר הפרשת תרומה גדולה לכהן ומעשר ראשון ללוי. עשירית זו נקראת מעשר שני, ויש להעלותה לירושלים ולאוכלה שם, בתוך חומות העיר דווקא.
התורה עצמה קובעת שאם הדבר קשה מדי - שמא יתקלקלו הפירות או שכבד לשאת את כדי היין - ניתן להעביר את קדושת המעשר השני אל מטבעות, להעלות את המעות לירושלים, ולהוציאן שם על קניית דברי מאכל.
עם זאת ישנו כלל, הנלמד מן הפסוק: פודים את הקדושה על מטבע, ואין פודים אותה על אסימון - גוש מתכת שלא נטבע. שכן אם לא נטבע המטבע, אין משתמשים בו כמטבע אלא כחתיכת כסף בלבד, כמטיל או ככסף גולמי, ועל כך לא ניתן לחלל.
מכאן השאלה: אדם הפודה על מטבע טבוע, אלא שהמטבע חסר כעת בכסף - האם יש לחשוש שמא יקבלוהו הבריות על סמך תכולת הכסף שבו בלבד? שהרי אף שנראה הוא כמטבע, מתייחסים אליו כאל מטיל, כאל גוש כסף שערכו אינו אלא ערך המתכת שבו. האם ייחשב הדבר לפדיון פסול, כשמעבירים קדושת פירות מעשר שני אל מטבע שאינו תקף עוד?
על כך אומרת המשנה: "ונותנה למעשר שני ואינו חושש" - מותר להעביר את קדושת המעשר השני על מטבע, אף אם חסרה בו כעת שישית מתכולת הכסף שלו. וטעם הדבר: "שאינו אלא נפש רעה". מבאר הברטנורא, כי מי שאינו מוכן לקבל מטבע זה לפי ערכו הנקוב - הרי זה מטבע של עשרה שקלים, אף שאין בו אלא כסף בשווי שמונה שקלים - הריהו "נפש רעה", אדם שאינו נדיב. אך אחרים אכן מקבלים אותו, ועל כן אין כאן בעיה.
שיעור הפדיון - מחלוקת הראשונים:
הברטנורא: אין בעיה להעביר את קדושת המעשר השני עד גובה השווי העצמי בלבד. במטבע של עשרה שקלים שיש בו כסף בשווי שמונה שקלים, ניתן לחלל בשווי שמונה שקלים, ולא עשרה, שכן זהו הערך המצוי בו בפועל.
הרמב"ם: כל עוד ניתן להשתמש במטבע, ולו על ידי הדחק, ויש המקבלים אותו - עדיין שם מטבע עליו, וניתן לחלל עליו עד מלוא ערכו הנקוב, עשרה שקלים.
מסתבר שדעת הרמב"ם היא העיקר להלכה בענייני מעשר שני, שכן תחום זה משתנה פחות מן המציאות המסחרית המתחדשת, שבה עוסק חלקה הראשון של המשנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעור הזמן להחזרת מטבע חסר - בכרך, כדי שיראנו לשולחני, ובכפר, עד ערב שבת, ובטעם הדבר נחלקו הברטנורא והרמב"ם. לאחר שעבר הזמן אין כופין את הנותן, ואף שממידת חסידות ראוי לו לקבל את המטבע בחזרה אפילו לאחר שנים עשר חודש, אין לקונה עליו אלא תרעומת. בחלקה השני עוסקת המשנה בחילול מעשר שני על מטבע חסר, וקובעת שאין לחשוש - "שאינו אלא נפש רעה" - ונחלקו הברטנורא והרמב"ם אם מחללים עד שוויו העצמי של המטבע או עד ערכו הנקוב.