בבא מציעא, פרק ט', משנה ו'. משנתנו עוסקת בחוכר שהתחייב לבעל השדה בתשלום קבוע, ובאמצע התקופה אירעה מכת מדינה - כגון נחיל ארבה הפוקד את האזור ומכלה את התבואה. השאלה העומדת לפנינו: האם רשאי החוכר לטעון שאנוס הוא, שהנסיבות אינן בשליטתו, ולפיכך מגיע לו ניכוי ואין עליו לשלם את מלוא דמי החכירה, שהרי לא באשמתו לא הניבו השדות יבול?
לשון המשנה:
"המקבל שדה מחבירו" - אדם הנוטל שדה כדי לעבדה כחקלאי. מדובר כאן בחוכר, כלומר בתשלום קבוע במידות של תבואה.
"ואכלה חגב" - נחיל הארבה אכל את יבול השדה כולו.
"או נשדפה" - שדפון הוא רוח עזה הנושבת בכוח, עד שגרגרי התבואה נתלשים מן השיבולים והיבול נהרס.
שני המצבים שבמשנה:
"אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו" - כאשר מדובר בפגיעה נרחבת, שרוב השדות שבסביבה נפגעו אף הם מנחיל הארבה או מן השידפון, רשאי החוכר לנכות מדמי החכירה באופן יחסי. אף שבתחילת התקופה הסכים לשלם מאה כור, מנכה הוא מהם כפי שיעור הפגיעה, שכן אנוס הוא והדבר אינו בשליטתו.
"אם אינה מכת מדינה - אינו מנכה לו מן חכורו" - כאשר השדה המסוים הזה בלבד לקה בארבה או ברוחות העזות, ואילו שאר השדות שסביבו ניצלו, אין החוכר רשאי לנכות מתשלומיו. עמדת המשנה היא שהדבר מורה בבירור על גורלו של חקלאי זה דווקא, שעליו לספוג את ההפסד, ואין זו אשמתו של בעל הקרקע. לפיכך אומר בעל הקרקע: שדותיהם של האחרים לא נאכלו בידי הארבה, ומכאן שהדבר מכוון כלפיך מאת השם, ואילו התשלום שלי עומד בעינו.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק ואומר: "אם קיבלה הימנו במעות - בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו". לדבריו, הדבר תלוי במהות ההסכם: אם אין זו חכירה שנקבעה בכמות קצובה של יבול, כגון עשרה כור, אלא שכירות תמורת סכום כסף קבוע, אין השוכר יכול לנכות מתשלומו כלל - בין אם אירעה מכת מדינה נרחבת ובין אם הייתה זו פגיעה מקומית בלבד. טענת המשכיר היא: כספי אינו ניזוק מן הארבה. השם הקפיד עליך ולא עליי, וכספי לא נפגע; עליך להתמודד עם העובדה שהייתה זו שנה גרועה לחקלאות.
להלכה: אין הלכה כדעה זו. נפסק כי בכל מקום שאירעה פגיעה נרחבת, זכאי החקלאי לניכוי מן התשלום, שהרי אין הדבר באשמתו - ואין נפקא מינה אם התחייב בסכום קצוב של כסף או בכמות קצובה של יבול.