אנו עומדים בבבא מציעא, פרק ה', משנה ו'. המשנה פותחת בתיאור של עסקא - מיזם משותף - שאינו כשר, משום שאינו תואם את המתכונת שלמדנו, שבה מחצית הקרן ניתנת כפיקדון ומחציתה כהלוואה. כאן נאמר שאם כל ההשקעה בנויה כהלוואה, היא אסורה. אין בכך חידוש מיוחד; החידוש מצוי דווקא בהמשך המשנה.
"אין מקבלין צאן ברזל מישראל":
היזם, המתעסק, אינו רשאי לקבל את הקרן מן המשקיע במבנה הידוע כ'צאן ברזל', שאינו אלא הלוואה. המונח מוכר גם מדיני כתובה, כאשר אישה מכניסה לנישואין 'נכסי צאן ברזל'. מילולית: 'צאן' - עדר, 'ברזל' - ברזל, כלומר נכס של 'עדר ברזל'.
מקור הביטוי בדרך שבה נהגו לעשות זאת בפועל: אדם מכניס צאן לנישואין, או מוסר צאן לחברו כדי לנהל בו עסק ומשק חקלאי, ואומר: הצאן הוא נכס דינמי - הצמר גדל, בהמות נולדות ומתות, ויש חלב וגבינה. איני מבקש ליטול על עצמי אחריות או סיכון, שמא תאמר לי לאחר זמן שהצאן נטרף על ידי זאבים או שערכו ירד. לפיכך נשום את הצאן עתה, ונקבע שערכו מיליון דולר; מכאן ואילך אין לי עניין במה שיארע לו. אם ירבה - מה טוב, ואם לאו - אין לי בכך עניין, ובלבד שתחזיר לי את הסכום הקבוע. סכום קבוע זה נקרא 'צאן ברזל', כאילו הוא עשוי מברזל, שכן ערכו אינו משתנה.
מכאן הבעיה מצד ריבית: כאשר המשקיע מספק את הבהמות לניהול החווה, עליו לתת מחצית כפיקדון ומחצית כהלוואה, כדי שהעסקה תהיה כשרה. אך אם הכול ניתן באופן שהוא אומר: "הריני נותן לך את הבהמות להקמת חווה, אלא שהן שוות מיליון דולר, ובסופו של יום אני מבקש את המיליון שלי במזומן" - הרי זו הלוואה גמורה. וכיוון שהוא חייב להחזיר את הכול, אין כאן פיקדון כלל אלא הלוואה בלבד, ולכן הדבר אסור. וזהו לשון המשנה: "מפני שהוא ריבית" - הרווח שיחולק בנוסף להחזר הקרן הוא ריבית לכל דבר.
"אבל מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים":
אם אדם מממן את עסקו בהון שאינו יהודי, ופונה למשקיעים שאינם יהודים, רשאי הוא להיכנס עמם לעסקת צאן ברזל רגילה, שהיא הלוואה פשוטה, שכן מותר לשלם ריבית לגוי. ולא זו בלבד, אלא שכך נאמר בפסוק: "לנכרי תשיך". וכן להיפך: הלוואה מגוי או לגוי ראויה להיעשות בריבית, וזוהי דרכה הרגילה של הלוואה.
הטעם לכך שנקבעו דינים אחרים ביהודי המלווה ליהודי אינו משום שגביית ריבית היא בלתי מוסרית, בלתי צודקת או בלתי הוגנת; גביית ריבית כשלעצמה היא דבר תקין. אלא שהתורה מבקשת שאדם יתייחס אל חברו היהודי כאל אחיו, ומלמדת כאן עיקרון מוסרי: אין זה יאה לגבות ריבית מאח הזקוק לכסף. עליך לדאוג לו בהלוואה ללא ריבית - דרך עדיפה על מתן מענק או צדקה: הלווה לו את הכסף, והוא יחזיר כשיוכל.
"וכן בגר תושב":
כאן מצוי חידוש מסוים: דינו של גר תושב כדינו של עובד כוכבים, כגוי רגיל לכל דבר. גר תושב הוא גוי שמותר לו לגור בארץ ישראל - ומכאן הכינוי "תושב", כמעין תושב זר חוקי. ומדוע הותר לו? משום שאף שאינו יהודי, הוא שומר את שבע מצוות בני נח ומקיים את כל המוטל עליו כגוי. הרי הוא אדם מעולה, וזוכה לחלק בעולם הבא.
ואכן, בפסוק שבספר ויקרא הקובע חובת תמיכה בעני נאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב, וחי עמך" - אם אתה רואה את אחיך שהעני וידו מטה, מוטלת עליך חובה לתמוך בו, ואותו דין נוהג גם ב'גר ותושב', הוא גר תושב שמותר לו לשבת בארץ. הרי שבענייני רווחה ותמיכה בעניים כוללת התורה לא רק את אחיך שידו מטה, אלא אף את הגר התושב.
הפסוק שלאחריו אומר: "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך". לכאורה מסתבר היה לומר, שכיוון שהפסוק הקודם חייב לתמוך הן ביהודי שנקלע לקשיים והן בגר תושב, הרי שגם איסור הריבית חל על שניהם. אך משנתנו מלמדת שאין הדבר כן: היהודי מקבל הלוואה ללא ריבית, ואילו גר תושב אינו בכלל זה. הדבר נלמד מדיוק הלשון: אף שתחילת העניין דיברה בשניהם, הפסוק נוקט "אל תקח מאתו" - בלשון יחיד, ולא 'מאתם'. לשון היחיד מתייחסת לאחד בלבד, הוא אחיך, שממנו אין נוטלים ריבית; אך מגר תושב נוטלים ריבית.
"מלווה ישראל מעותיו של עובד כוכבים":
חלקה האחרון של המשנה הוא כעין נושא חדש, ופירושו מורכב במקצת. לשון המשנה: "מלווה ישראל מעותיו של עובד כוכבים מדעת עובד כוכבים, אבל לא מדעת ישראל" - יהודי רשאי להלוות כסף של גוי מדעתו של הגוי, אך לא מדעתו של היהודי. מה משמעות הדברים?
הברטנורא מסביר זאת כך: ראובן לווה כסף מכריס הגוי בריבית, ועתה מבקש שמעון מראובן הלוואה. אומר לו ראובן: "אין בידי כסף להלוותך, מלבד הכסף שאני עומד להשיב לכריס, שנטל ממני ריבית של עשרה אחוזים". על כך אומרת המשנה שניתן להעביר את הכסף לשמעון "מדעת עובד כוכבים": ראובן ניגש לכריס בלוויית שמעון ואומר לו: "הרי הכסף שאני חייב לך ואני משיבו לידך, אך שמעון אדם מהימן - האם תלווה לו אותו עתה, והוא ישמח לשלם לך את העשרה אחוזים?". אם כריס נותן את ההלוואה לשמעון, הדבר כשר, שכן ההלוואה ניתנת בהסכמת הגוי והגוי הוא המלווה. ואף אם הכסף יעבור בפועל מידי ראובן לשמעון, אין בכך פסול, שכן מקורו בהלוואה חדשה הניתנת מכריס.
מה שאין ראובן רשאי לעשות הוא למסור את הכסף ישירות לשמעון ולומר: "כסף זה עולה לי עשרה אחוזים; שלם לי את העשרה אחוזים, ואעביר את הכול לכריס בעת החזרת החוב, אך ורק כדי לכסות את עלויותיי". הדבר אסור לכל הדעות. נפקא מינה למעשה: יהודי המלווה לחברו את כרטיס האשראי שלו, אין בעל הכרטיס רשאי לגלגל עליו את עלות החיוב שהוא עצמו מחויב בה; אם יידרש הלווה לשלם ריבית לבעל הכרטיס - הדבר אסור. הטעם, לפי הברטנורא, הוא שראובן מלווה כסף לשמעון ורק טוען שמגיע לו החזר הוצאות, ונמצא שראובן מלווה בריבית; ומטרת הריבית אינה משנה כלל.
כך, אפוא, מבאר הברטנורא את משנתנו: אם ההלוואה באה על פי בקשתו והוראתו הישירה של הגוי - אף אם עברה מידי ראובן לשמעון, כשרה היא; אך אם היא באה מראובן ללא הסדר זה, הרי היא מראובן, ואסורה.
אלא שהגמרא דוחה הבנה זו, שכן אין להעלות על הדעת שראובן ימסור כסף לשמעון בהלוואה בריבית והדבר יהיה מותר. לפי מסקנת הגמרא, וכך מבארים התוספות והתוספות יום טוב, משמעות המילה "מדעת" כאן היא 'על ידי' או 'מידיו של'. לפיכך הכוונה היא: אם ראובן מסדר לשמעון את ההלוואה, מביאו אל המלווה וכיוצא בזה, כל עוד המוסר בפועל את הכסף הוא הגוי ולא ראובן - מותר, אף שראובן הוא שגרם לדבר והיה מעורב בו, ואף שניתן היה לחשוב שמחמת מעורבותו ייחשב אחראי להלוואה ותיאסר. אך אם התערב בפועל והכסף עבר דרך ידו, כתיאורו של הברטנורא - הדבר אסור.
לסיכום: כך היא מסקנת הגמרא וכך היא ההלכה. בשורה התחתונה: אין יהודי רשאי להלוות ליהודי אחר בריבית, אף אם כל כוונתו לכסות את עלויותיו בלבד, שכן הדבר נחשב כהלוואה חדשה מצדו. ואף אם יהודי מסייע לחברו להשיג הלוואה בריבית, חייב הכסף להינתן מן הגוי ליהודי השני באופן ישיר.