בבא מציעא, פרק ב', משנה ו'. לאחר שעסקנו בחובת ההכרזה על אבידה, באה המשנה לברר את גבולותיה: עד היכן מגיעה חובתו של המוצא לפרסם את מציאתו, ומאימתי רשאי הוא לומר שקיים את חובת ההכרזה שהוטלה עליו מן התורה.
בשאלה זו נחלקו שתי שיטות יסודיות:
שיטת רבי מאיר: די בכך שבני המקום יודעים על המציאה. הם הגרים באזור שבו אבד החפץ, ומסתבר שמהם אבד, ולפיכך פרסום בקרבם מספיק.
שיטת רבי יהודה: על המוצא להתאמץ ולהודיע על כך לכל יהודי, ולפיכך הוא מציג גישה שונה לחלוטין.
לשון המשנה:
"ועד מתי חייב להכריז - עד שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר" - כמה זמן מוטל על המוצא להמשיך ולפרסם את דבר המציאה? לדעת רבי מאיר, עד שידעו בדבר כל שכניו, כלומר כל בני המקום שבו אבד החפץ, שכן מהם אבד ככל הנראה.
"רבי יהודה אומר: שלוש רגלים" - לדעתו אין די בכך, ועל המוצא להכריז בירושלים דווקא, שכן לשם עולים הכול, ובדרך זו ניתן להגיע לכל יהודי. בשלושת חגי העלייה לרגל הבאים, כשכל ישראל עולים לירושלים, מוטל עליו לפרסם את מציאתו.
הטעם לכך שנקבעו דווקא שלושה רגלים: לא כל אדם מסוגל לעלות בכל פעם - יש החולים, ויש שנסיבות שאינן בשליטתם מונעות מהם את העלייה ברגל מסוים. אך לאחר שלושה רגלים - פסח, שבועות וסוכות - ההנחה היא שכולם כבר היו בירושלים, ולכל אחד ניתנה הזדמנות הוגנת.
אבן הטוען:
יתרה מזו, בגמרא במסכת תענית מבואר שהייתה בירושלים אבן שנקראה 'אבן הטוען' - מעין מחלקת אבידות ומציאות, שעליה היו טוענים לבעלות על חפצים. לשם היו מגיעים המוצאים, ולשם היו באים המאבדים, ושם יכלו לאתר את חפציהם האבודים.
המשנה מורה שההכרזה נעשית שם בשלושת הרגלים, ובכל אחד מהם היה המוצא מפרסם ומכריז על המציאה. ברגל הראשון היה אומר: מצאתי מגילת אסתר, האם היא שלכם? וכן בפעם השנייה. בפעם השלישית לא היה מציין שזו הפעם השלישית, אלא אומר כבתחילה: מגילת אסתר מצאתי, האם היא שלכם?
"ואחר הרגל האחרון שבעה ימים":
אין די בשלושת הרגלים, אלא על המוצא להישאר בירושלים שבעה ימים נוספים לאחר הרגל השלישי, ומפרטת המשנה את חשבון הימים:
"כדי שילך לביתו שלושה" - אדם שאיבד את המגילה ואינו יודע בכך, נצרך לשוב לביתו ולבדוק, ומהלך זה עשוי לארוך שלושה ימים. אמנם יש הגרים קרוב יותר ויש הרחוקים יותר, אך זהו השיעור שראתה המשנה כמספיק.
"ויחזור שלושה" - שלושה ימים נוספים לשוב לירושלים.
"ויכריז יום אחד" - לפי הברטנורא, המאבד נצרך ליום אחד כדי לאתר את המוצא ולומר לו: היכן האיש שמצא את המגילה? היא שלי, ובידי סימניה.
זוהי שיטתו של רבי יהודה, והיא מבוססת כמובן על המציאות שבה קיים בית המקדש ובני ישראל עולים לרגל.
הלכה למעשה: בזמן הזה נקבע שדי בפרסום בקהילה המקומית שבמקום המציאה - תליית מודעה בבית הכנסת או על עמוד סמוך למקום שבו נמצא החפץ, וכיוצא בזה. פרסום כזה מספיק, שכן זהו כל מה שניתן לעשות באופן מעשי.