בבא מציעא, פרק ז', משנה ו'. המשנה שלפנינו ממשיכה לדון בזכותו של הפועל לאכול מן המזון שבו הוא עוסק. חידושה: רשאי אדם לוותר על זכות זו ולהתנות עם המעסיק על שכר גבוה יותר תמורת הימנעותו מאכילה, ואף בעל או אב רשאים להתנות תנאי כזה בשם אשתו או בניו. נקודה זו אינה מפורשת במשנה, ועל כן יש להבהירה: העושה במלאכה עצמו - הילד, האישה או העבד - חייב להסכים מדעתו לוותר על הזכות שהעניקה לו התורה, ורק לאחר שהסכים ניתן לנהל את המשא ומתן.
מכאן נגזר גם ההיפך: מי שאינו בר דעת ואינו יכול לוותר על זכויותיו, כגון קטן, אין אביו רשאי להתנות בשמו עם המעסיק על שכר גבוה יותר תמורת מזון מועט, שהרי הקטן עצמו אינו יכול לוותר מלכתחילה על הזכות שהתורה נתנה לו.
המקרים שבהם ניתן להתנות:
"קוצץ אדם על ידי עצמו" - לשון 'קציצה' כבר נזכרה בעניין ריבית קצוצה, ומשמעה התניה מראש. אף כאן: אדם מתנה מראש עם מעסיקו ואומר לו, אני מסכים שלא לאכול מן הענבים שאני בוצר, ובתמורה תשלם לי ארבעים שקלים לשעה במקום שלושים.
"על ידי בנו ובתו הגדולים" - רשאי אדם לערוך הסדר כזה גם בשם בנו או בתו העובדים אצל אותו מעסיק, שכן הם גדולים, בני מצווה, ובכוחם לוותר. ושוב יודגש: אין האב מוותר על זכויות בנו באופן חד צדדי, אלא הבן מסכים שלא לאכול תמורת תוספת שכר, והאב משמש כדוברו בעריכת ההסדר.
"על ידי עבדו ושפחתו הגדולים" - הוא הדין בעבדו ובשפחתו, כל עוד הם גדולים. רק אם הסכימו לוותר על זכותם לאכול, רשאי בעליהם להתנות על תוספת שכר בכסף. וכגון שיאמר להם המעסיק: אם תוותרו על זכותכם לאכול מן המזון שאתם עובדים בו, אקבל ארבעים שקלים לשעה במקום שלושים, ובכסף זה אשלם עבור המזגן שלכם - וכל עוד הם מסכימים, אפשר לעשות כן.
"על ידי אשתו" - כך גם בשם אשתו, ואפילו היא עובדת אצל מעסיק אחר, רשאי הוא להתנות בשמה, ובלבד שהאישה מסכימה לוותר על זכותה למזון.
"מפני שיש בהן דעת" - כל אלו יכולים לוותר על זכויותיהם משום שיש בהם דעת.
המקרים שבהם אין להתנות:
"אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים" - אין האב יכול לוותר על זכויות אלו בשם בנו או בתו שטרם הגיעו לגיל מצוות. אף אם יאמרו הם עצמם שהם מסכימים שלא לאכול, אין הם כשירים מבחינה הלכתית לוותר על זכות שהתורה העניקה להם, ולפיכך אין האב יכול לערוך הסכם כזה.
"ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים" - הוא הדין בעבדיו. המשכיר את עבדו בן העשר אינו רשאי לומר לשוכר שישלם שכר גבוה יותר לשעה תמורת הסכמת העבד שלא לאכול, שכן הקטן אינו יכול לערוך הסכם כזה ואינו יכול לוותר על זכויותיו.
"ולא על ידי בהמתו" - וכן בבהמתו: המשכיר את פרתו לשכנו לצורך דישה, אינו יכול להתנות עמו שיחסום את הפרה ותמורת זאת ישלם דמי שכירות גבוהים יותר.
הטעם בכל המקרים הללו הוא "מפני שאין בהן דעת" - הקטן או הבהמה העושים במלאכת המזון אינם מסוגלים למחול על זכויותיהם. התורה רואה בכך דבר שאינו מתקבל על הדעת, שיעבוד אדם במזון ויהיה רעב ותיאסר עליו האכילה ממנו, ולפיכך התירה להם. אין בכוחו של אחר למחול על זכותם, ואף הם עצמם אינם יכולים למחול עליה מפני קטנותם, ועל כן זכות האכילה עומדת להם בכל מצב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי זכות הפועל לאכול מן המזון שבו הוא עוסק ניתנת לוויתור, ובלבד שהעושה במלאכה הוא בר דעת ומסכים לכך מדעתו. אדם קוצץ על ידי עצמו, ואף בשם בנו ובתו הגדולים, עבדו ושפחתו הגדולים ואשתו - מפני שיש בהן דעת. אך אין הוא קוצץ על ידי בניו הקטנים, עבדיו הקטנים ובהמתו - מפני שאין בהן דעת, וזכות האכילה שהעניקה להם התורה נותרת בעינה.