בבא מציעא, פרק י', משנה ו'. זוהי המשנה האחרונה של המסכת, ואין בה סיום דרמטי במיוחד. הטעם לכך פשוט: במקורה הייתה מסכת נזיקין מסכת אחת בת שלושים פרקים, ולימים חולקה לשלוש מסכתות משנה - בבא קמא (השער הראשון), בבא מציעא (השער האמצעי, היא מסכתנו) ובבא בתרא (השער האחרון), עשרה פרקים בכל אחת מהן. נמצא אפוא שאנו עומדים באמצעו של נושא: הלכות שכנים הנידונות כאן ימשיכו ויתבארו בשני הפרקים הראשונים של מסכת בבא בתרא.
המקרה שבמשנה:
המשנה עוסקת ב"שתי גינות זו על גב זו" - שתי גינות סמוכות זו לזו, האחת גבוהה והאחת נמוכה, וביניהן כותל או מדרון המפריד בין העליונה לתחתונה. כלומר, אילו היה בעל הגינה העליונה חורג מקצה גינתו, היה נופל אל תוך גינתו של התחתון.
ומה הדין כאשר "והירק בינתיים" - ירק הצומח מתוך הכותל שביניהן? שורשי הירק נעוצים בקרקע השייכת לבעל הגינה העליונה, ואילו הפרי עצמו (עגבנייה וכיוצא בה) תלוי בחלל האוויר של בעל הגינה התחתונה. שניהם באים בטענה זה כנגד זה, למי הפרי.
מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה:
"רבי מאיר אומר, של עליון" - הפרי שייך לבעל הגינה העליונה, שכן ינק את חיותו מקרקעו ומאדמתו, ומשאביו הם שהצמיחוהו.
"רבי יהודה אומר, של תחתון" - הפרי המשתלשל נמצא בחלל האוויר של הגינה התחתונה, וחלל זה קניינו הוא, ולפיכך הגדל בו שלו.
כל אחד מהם מביא סברה לדבריו:
"אמר רבי מאיר: אם ירצה העליון ליקח את עפרו, אין כאן ירק" - הירק תלוי באדמתו של העליון, ואילו נטל את עפרו משם לא היה הירק קיים כלל. הרי שהוא השולט בו, ומכוחו הוא בא.
"אם ירצה תחתון למלאות את גנתו, אין כאן ירק" - משיב רבי יהודה: אף התחתון יכול למלא את גינתו בעפר, שהרי גינתו וחלל אווירו הם, ובכך יכסה ויתפוס את המקום שבו גדל הפרי, ולא יהיה כאן ירק. נמצא ששניהם כאחד יכולים לבטל את מציאותו של הירק.
מכאן משיב רבי מאיר: "מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה" - הואיל ובידי שניהם היכולת לבטל זה את זה, בין בהסרת עפר ובין בהוספתו, אין בטענה זו כדי להכריע, ששניהם שווים בכוחם. לפיכך "רואין מאין ירק חי" - בוחנים ממה יונק הירק את חיותו, ומאחר שינק מקרקעו של העליון, שלו הוא.
המשנה אינה מביאה את תשובתו של רבי יהודה, אך מסתבר שהוא דוחה סברה זו מעיקרה: כיוון שהפרי גדל בחלל אווירו של התחתון, לתחתון הוא שייך. נמצא שהמחלוקת עומדת בעינה.
שיטת רבי שמעון:
שיטה שלישית היא שיטתו של רבי שמעון: "כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו, והשאר של תחתון" - כל ירק שבעל הגינה העליונה יכול להושיט את ידו וליטלו, שלו הוא; וכל מה שרחוק ממנו מכדי הישג ידו, שייך לבעל הגינה התחתונה.
במבט ראשון קשה להבין מה הסברה שבחלוקה זו, ומה עניין מרחקו של הפרי או אורך ידו של האדם. אלא שרבי שמעון מסכים ביסודו עם רבי מאיר: הירק צמח מאדמתו של העליון ושייך לו. אלא שכאשר אין העליון יכול להגיע אל הפרי, מה יעשה? יהא עליו לרדת מגינתו אל שכנו התחתון ולבקש רשות לעבור בגינתו כדי לקטוף עגבנייה אחת התלויה על הכותל. אדם מתבייש בכך ואינו עושה זאת, ואינו מוכן להיראות קטנוני כל כך בשביל פרי אחד.
לפיכך אומר רבי שמעון: מאחר שלא יטרח בכך, הרי הוא מפקיר את הפרי ומוותר עליו, וממילא זוכה בו בעל הגינה התחתונה. וההלכה נפסקה כרבי שמעון: הפרי שאין העליון מגיע אליו הרי הוא מופקר, וזוכה בו התחתון.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין הירק הגדל בכותל שבין שתי גינות זו על גב זו - שורשיו בקרקע העליון ופריו בחלל אוויר התחתון. רבי מאיר מזכה את העליון מפני שממנו יונק הירק את חיותו; רבי יהודה מזכה את התחתון מפני שהפרי גדל בחלל אווירו; ומאחר ששניהם יכולים למחות זה על זה, מכריע רבי מאיר על פי מקור החיות. רבי שמעון מחלק בין מה שהעליון יכול ליטול בהושטת ידו, שהוא שלו, ובין הרחוק ממנו, שהעליון מפקירו מחמת הבושה, וזוכה בו התחתון - וכן נפסקה ההלכה.
וזהו סופה של מסכת בבא מציעא. סליק מסכת בבא מציעא, ומכאן נמשיך למסכת בבא בתרא, שבה נוסיף ונלמד את הלכות שכנים, בעזרת השם.