בבא מציעא, פרק א', משנה ו'. מכאן ואילך עוברת המשנה, ולמעשה שאר הפרק כולו, לעסוק בדינם של שטרות שנמצאו: למי יש להשיב את השטר? השטרות שבהם עוסקת משנתנו הם שטרי חוב, שטרי התחייבות, שבהם כתוב כי ראובן לווה כסף משמעון - והוא הדין ששמעון הלווה כסף לראובן.
דרכו של שטר חוב:
בדרך כלל שומר המלווה, שמעון, את שטר ההתחייבות ברשותו, שכן זו הוכחתו שראובן חייב לו מאה דולר. אם ראובן אינו משלם, נוטל שמעון את השטר לבית הדין וטוען שנייר זה שווה מאה דולר, ובית הדין אוכף את הגבייה. משנפרע החוב, מוסר המלווה את השטר לידי הלווה, כדי שלא יוכל לגבות פעם שנייה, והלווה קורע או משמיד אותו, שלא יוכלו לתבוע ממנו את החוב שוב.
מצד עצמו היה מסתבר שהמוצא שטר חוב ישיבנו למלווה, שהוא האדם הסביר ביותר להיות בעליו. אלא שהשבה זו עלולה לפגוע לא רק בלווה או במלווה, אלא אף בצד שלישי - הלקוחות.
שעבוד נכסים ולקוחות:
כאשר ראובן לווה כסף משמעון, חל אוטומטית שעבוד על נכסי הדלא ניידי שלו, על קרקעותיו, בדומה לבנק שיש לו משכנתא על הנכס. אם לא יפרע ראובן את חובו ויטען שאין בידו כסף, רשאי שמעון לגבות את חובו מן הקרקע. ואם מכר ראובן בינתיים את נכסיו, נקראים הרוכשים 'לקוחות', ובידי המלווה לפנות אליהם ולומר: קניתם נכס זה לאחר שהלוויתי כסף לראובן, ולפיכך יש לי שעבוד עליו - או שאאלץ אתכם למכרו כדי לקבל את כספי בחזרה, או שתפרעו לי אתם בעצמכם.
כך הוא הדין בהלוואה מן הבנק: לבנק משכנתא על הנכס. אף שהבית ברשות הלווה, חייב הוא לבנק את מיליון הדולר של המשכנתא, וכשהוא בא למכרו לאחר אומר לו הבנק: אין לי התנגדות למכירה, אך תחילה עליך להסדיר את החוב - מיליון הדולר הראשונים מכספי המכירה חוזרים אלינו, ואין למכור את הבית בפחות מסכום זה. הנקודה היא שלמלווה שעבוד על הנכס.
ההלכה, כפי שנראה במשנתנו, היא שכל עוד לא צוין אחרת - כל נכסי הדלא ניידי של הלווה משועבדים מיד להתחייבות לפרוע את ההלוואה.
לפיכך, אם יושב השטר למלווה מתוך הנחה שהוא שלו - שהרי אילו נפרע, היה הלווה קורעו - עלול המלווה להיפרע לא רק מן הלווה, אלא אף מן הלקוחות שקנו את נכסיו בינתיים, ונמצא גובה מהם תשלום פעם שנייה.
החשש מקנוניא:
אף אם מודה הלווה ואומר שעדיין לא פרע את החוב ושהשטר צריך לשוב למלווה כשטר חוב שלא נפרע, חוששים לקנוניא - שיתוף פעולה של רמאות ומזימה בין הלווה למלווה. כך עשויים השניים לומר זה לזה מאחורי דלתיים סגורות: שנינו יודעים שההלוואה נפרעה, אך השטר צץ מחדש, ובידך אין כסף. הודה אפוא בבית הדין שהשטר עדיין שלי, ואני אגבה את הכסף מן האדם שמכרת לו את ביתך, ונתחלק בכספי הבית שאקבל. משום חשש זה קבעו חכמים שכל מקום שיש בו לקוחות העלולים להיפגע, אין מחזירים את שטר החוב אף למלווה, שמא מזימה היא לנשל את מי שרכשו את הנכסים בינתיים.
לשון המשנה:
המשנה עוסקת באדם שמצא שטר חוב מתעופף ברוח. הלשון נקוטה ברבים - "מצא שטרי חוב" - אף שמדובר בשטר יחיד, וזאת כדי להקביל למשניות הבאות.
"אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר" - אם נכתב בשטר במפורש שיש נכסים משועבדים להלוואה זו, כלומר שישנם לקוחות החשופים לגבייה, לא ישיב המוצא את השטר למלווה, שמא יגבה יותר מן המגיע לו על חשבון הלקוחות.
"שבזה נפרע מהן" - שכן השבת השטר תאפשר למלווה לגבות כסף מן הלקוחות, רוכשי הנכסים שנמכרו על ידי הלווה לאחר מתן ההלוואה.
"אין בהן אחריות נכסים - יחזיר" - אך אם אין נכסים משועבדים כערבות להלוואה, ואין חשש שהלקוחות ייחשפו לגבייה, ישיב המוצא את השטר למלווה, שהוא בחזקת בעליו; שהרי אילו נפרעה ההלוואה, היה מוסרו ללווה והלה משמידו מיד.
"שאין בזה נפרע מהן" - שאף כשיקבל המלווה את השטר לידיו, לא יוכל לגבות כסף מן הלקוחות שרכשו את הנכסים בינתיים, משום שלא נכתב בשטר שעבוד.
"דברי רבי מאיר" - רבי מאיר סובר שכל שלא נכתב שעבוד, אין שעבוד.
"וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא יחזיר, מפני שבית דין נפרעין מהן" - חכמים דוחים את דבריו: אין נפקא מינה אם נכתב בשטר שעבוד נכסים ואם לאו, ולעולם לא ישיב את השטר למלווה. לדעתם, וכן ההלכה, כאשר אין בשטר אזכור של שעבוד נכסים אומרים שטעות סופר היא, ששכח הסופר לציין את השעבודים, ואילו שעבוד הנכסים חל ממילא.
נמצא שכל עוד לא צוין במפורש אחרת, הנכסים משועבדים, ולפיכך אין מחזירים את השטר למלווה, שמא ייפגעו הלקוחות. ורק במקרה שנאמר בשטר במפורש שאין שעבוד על אף אחד מן הנכסים - כעין הלוואה ללא שעבוד - יושב השטר למלווה, שכן אין אדם אחר עלול להיפגע.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המוצא שטר חוב. אף שמן הסברא חזקתו של השטר שהוא של המלווה, חוששים לקנוניא בין הלווה למלווה שתאפשר גבייה מן הלקוחות שקנו נכסים מן הלווה לאחר ההלוואה. לדעת רבי מאיר תלוי הדבר בכתיבת אחריות נכסים בשטר, ואילו לדעת חכמים - ולהלכה - השעבוד חל אף כשלא נכתב, ולפיכך אין מחזירים את השטר אלא כשנקבע בו במפורש שאין בו אחריות נכסים.