בבא מציעא, פרק ב', משנה ה'. משנה זו חוזרת לדון במקור הבסיסי שממנו למדים כי קיים חיוב להכריז על אבידה שיש בה סימנים. לשם כך שבה המשנה ומתייחסת לפסוקים שראינו בתחילת הפרק, ונקדים ונקרא אותם שוב.
הפסוקים שביסוד הסוגיה (דברים כ"ב):
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך" - אין לראות את שורו של אחיך או את כבשו ועזו מסתובבים אבודים ולהעלים מהם עין. בפסוק זה נכללים איסור ההתעלמות ומצוות העשה של השבת אבידה.
הפסוק השני אומר: "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" - כאשר אין המוצא יודע למי שייכת האבידה, או שהבעלים אינם בסביבה, עליו לשמור עליה עד שיבוא אחיו ויתבע אותה.
והפסוק השלישי: "וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" - לאחר שנאמר דין שור ושה, מוסיפה התורה את החמור ואת השמלה, וקובעת שאותו דין חל על כל אבידה שיאבד אחיך והמוצא ימצאנה, ואין הוא רשאי להעלים ממנה עין.
מכאן נשאלת השאלה: מדוע פירטה התורה את החמור ואת השמלה, בשעה שכבר נאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" - כל אבידה שהיא? זוהי נקודת המוצא של המשנה שלנו.
לשון המשנה:
אומרת המשנה: "אף השמלה היתה בכלל כל אלה, ולמה יצאת? להקיש אליה לומר לך: מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים". השמלה כלולה הייתה בכלל "כל אבדת אחיך", ואם בכל זאת יצאה מן הכלל ונתפרשה בפני עצמה - הרי זה כדי לערוך היקש וללמוד ממנה על כל שאר האבידות. שני מאפיינים ייחודיים יש בשמלה:
"שיש בה סימנים" - הבגד בתקופת המשנה היה עשוי עבודת יד, ולפיכך בגדו של כל אדם ייחודי לו: גודל שונה, צורה שונה, אופן תפירה שונה, מיקום ייחודי של הכפתורים וכיוצא בזה. ממילא יש בו תמיד מאפיינים מזהים.
"ויש לה תובעים" - בגד אינו צומח מן האדמה, ואין בעולם בגדים המסתובבים כהפקר. כל בגד היה שייך למישהו, ובוודאי יש מי שאיבדו ומבקש לקבלו בחזרה.
השמלה היא אפוא אב־טיפוס: מודל של חפץ שאבד, שיש בו סימנים ושיש מי שתובע אותו. מכוחו נערך ההיקש: "אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים, חייב להכריז" - כל חפץ שבעולם שיש בו מאפיינים ייחודיים ושיש מי שאיבדו ומבקשו בחזרה, חייב המוצא להכריז עליו ולהודיע שמצאו.
הראשונים מבארים כי מכאן עולה חיוב דאורייתא של ההכרזה - להכריז על המציאה ולחפש את מי שאיבדו. חובה זו נלמדת ממקור זה, מעצם הדרשה שבמילה "שמלתו".
הריבויים הנוספים שבפסוק:
חמור: הזכרת החמור באה לדרשה נפרדת, שממנה למדים שאם אין המוצא יכול לזהות את החמור עצמו אך יכול לזהות את האוכף שעליו, די בכך כסימן זיהוי לקבל בחזרה לא רק את האוכף, אלא אף את החמור המחובר אליו.
שור: הגמרא מבארת שריבוי זה בא ללמד שאפילו גיזת השיער שבקצה זנבו של השור, שאין בה שווי של ממש, אף היא בכלל חובת ההשבה.
שה: אשר להזכרת שיו של אדם - העז או הכבש - ודאי שבאה לרבות דבר מה, אולם הגמרא מותירה זאת בסופו של דבר בשאלה.