אנו ממשיכים בפרק ו' של מסכת בבא מציעא, משנה א', ובעניין נוסף בשכירת בהמות למלאכה: המשא שהבהמה נושאת. בבואנו לדון בכך יש לקחת בחשבון שני ממדים:
המשקל הכולל - תוספת משקל מטילה על הבהמה עומס רב יותר מחמת הכובד.
הנפח - אף אם המשקל לא השתנה, משא גדול ורחב יותר מקשה על תנועתה של הבהמה ואף עלול לפצוע אותה.
לפיכך, השוכר החורג מן ההסכם ומעמיס משקל רב מן המוסכם או נפח גדול מן המוסכם, עשוי להתחייב אם ייגרם נזק לבהמת העבודה ששכר. זהו עניינה של שאר המשנה שלפנינו.
חריגה בנפח בלבד:
המקרה הראשון במשנה: "השוכר את החמור להביא עליו חטים" - השוכר סיכם להוביל חיטים בכמות מסוימת, כלומר לפי משקל, נניח שקים של מאה קילו על גב החמור. בפועל "והביא עליו שעורים" - במקום חיטים הוביל שעורים. השעורים דחוסות פחות מן החיטים, ולפיכך אותם מאה קילו שעורים תופסים נפח גדול יותר, בולטים לצדדים וקשים יותר לנשיאה. מאחר שההתנהלות עם משא זה קשה יותר וסכנת הפציעה גדולה יותר, וחרג מן המוסכם מבחינת הנפח - "חייב": אם תיפצע הבהמה, יישא השוכר באחריות.
במקרה ההפוך, אם העמיס פחות מן המשקל שסוכם אף שעשה זאת בשעורים - פטור. כלומר, אם היה עליו להוביל שקי חיטים במשקל מאה קילו והוביל שקי שעורים במשקל תשעים וחמישה קילו, אף שהנפח גדול מעט יותר, כיוון שהמשקל פחוּת - פטור.
המקרה השני במשנה זהה ביסודו לראשון: אם סוכם להוביל "תבואה", ואין נפקא מינה אם מדובר בחיטים או בשעורים, "והביא עליו תבן" - במקום תבואה דחוסה הוביל תבן, שאינו דחוס כלל. באותו משקל עצמו נפחו של התבן גדול לאין ערוך, ולפיכך "חייב", "מפני שהנפח קשה למשאוי" - תוספת נפח (והכוונה למרחב הפיזי שהמשא תופס) מקשה והולכת על נשיאת המשא, ומשחרג השוכר מן הגבול - חייב. עד כאן עסקה המשנה במקרה שבו אין תוספת במשקל אלא בנפח בלבד.
חריגה במשקל:
מה הדין כאשר מוסיפים על המשקל? כאן מסכימים הצדדים על נפח קבוע. כמות הנפח הסטנדרטית שחמור נושא היא לתך. מידה זו מופיעה לא רק במשנה, כגון בתחילת מסכת שביעית, אלא אף בפסוקי התנ"ך, והיא שווה לחצי כור, דהיינו חמש עשרה סאה. אם נניח שקב, המופיע אף הוא במשנה, הוא בקבוק של שני ליטרים, נמצא שסאה היא שישייה של בקבוקי שני ליטר - שנים עשר ליטרים, ולתך הוא חמש עשרה שישיות כאלה, כלומר מאה ושמונים ליטרים. זהו למעשה נפחה של אמבטיה, וזוהי הכמות הסטנדרטית שחמור נושא.
על כמות זו סוכם: השוכר אמר שיוביל נפח של לתך חיטים, ובפועל הוביל נפח של לתך שעורים. מאחר שהשעורים דחוסות פחות מן החיטים, אותו נפח עצמו שוקל פחות - במקום מאה קילו, למשל, תשעים וחמישה קילו בלבד. כיוון שהנפח זהה והמשקל פחוּת - פטור. אולם אם הגדיל את הנפח, כלומר סוכם על לתך והוביל יותר מלתך אחד - חייב, שהרי חרג ממגבלת הנפח.
מכאן מבקשת המשנה לברר: החורג ממגבלת המשקל, מהו הסף המחייב?
השוכר יצא מנקודת הנחה שהוא נוטל לתך חיטים, ולתך חיטים שוקל מאה קילו. בכמות האחרונה נותרה מעט חיטה, והוא דחס אותה פנימה, וכך במקום מאה קילו הגיע המשא למאה ואחד, מאה ושניים או מאה ושלושה קילו - חריגה מועטת. באיזה שלב תוספת זו שוברת כפשוטה את גב הגמל, ומאיזו חריגה במשקל המוסכם נושא השוכר באחריות?
סומכוס אמר משום רבי מאיר שדי בחריגה בשיעורים הבאים:
בגמל - סאה אחת. מאחר שהלתך הוא חמש עשרה סאה, מדובר בתוספת של אחד חלקי חמש עשרה, כ-6.7%. הגמל חזק יותר, ולפיכך שיעורו גדול יותר.
בחמור - שלושה קבין בלבד, שהם חצי סאה, דהיינו אחד חלקי שלושים מן הלתך, כ-3.3%, שכן החמורים קטנים יותר.
ההלכה קובעת אפוא שדי בחריגה של אחד חלקי שלושים מן הכמות המוסכמת: אם סוכם על שקי חיטים במשקל מאה קילו והועמסו מאה וארבעה קילו - יותר מן השיעור - כבר נושא השוכר באחריות, ויתחייב אם תיפצע הבהמה מחמת המשא.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חיובו של השוכר על נזק לבהמה נמדד בשני ממדים - משקל ונפח. חריגה בנפח בלבד מחייבת, כמקרה החיטים שהומרו בשעורים והתבואה שהומרה בתבן, "מפני שהנפח קשה למשאוי"; ואילו הפחתה במשקל באותו נפח פוטרת. כשמדובר בחריגה במשקל בתוך נפח מוסכם של לתך, קבע סומכוס משום רבי מאיר את שיעור החיוב: סאה בגמל ושלושה קבין בחמור.