בפרק ה' של מסכת בבא מציעא, במשנה ה', אנו ממשיכים בענייני עיסקא. במשנה הקודמת למדנו על שותפות שבה האחד מספק את הבהמות והשני עושה את המלאכה, ונאמר שם: "אין שמין" - אין מעריכים את שווי הבהמות. השומא היא מילת קוד לכך שהמתעסק, העושה את העבודה, יישא באחריות לכל הפסד שייגרם; ודבר זה אסור, אלא אם כן הוא מקבל תשלום גם עבור עבודתו - הוצאות המזון של הבהמות ושכר בסיסי עבור עמלו, מן הטעמים שהתבארו.
"שמין פרה וחמור" - עיסקא בבהמות בוגרות:
משנתנו מחדשת כי אף שכך הוא הדין בבהמות צעירות, כעגלים וכסייחים שבמשנה הקודמת, בבהמות בוגרות הדבר מותר: "שמין פרה וחמור". אדם המקים משק, וחברו מספק לו את הבהמות - עדר של פרות וחמורים וכיוצא בהם - רשאי המספק לומר: הפרות שוות מאה, קח ופתח בהן משק; כשתמכור אותן ותקבל אלף, נקזז את הקרן ונחלק את הרווח בשווה, ואילו אם ילכו לאיבוד - עליך להחזיר לי את המאה. הסכם כזה מותר.
הטעם לכך: הבעיה שעמדה במשנה הקודמת - שהמתעסק עובד בחינם עבור חלקו של נותן ההון - אינה קיימת כאן, שכן הפרה או החמור עושים מלאכה או נותנים חלב. הבהמה הבוגרת חורשת, נושאת משאות או מניבה תוצרת, וכאשר שווי התועלת שהיא מספקת עולה על עלות החזקתה, נמצא שמנהל המשק מפיק ממנה רווח נקי. תועלת זו היא עצמה תשלומו, ואין צורך שנותן הבהמה יוסיף לו תשלום נוסף (כמבואר במגיד משנה).
בזה פותחת המשנה: "שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל" - מותר לספק בהמה בוגרת למי שעושים עמו עיסקא, כשהוא מנהל את המשק והמשקיע מספק את ההון בלבד. הכלל נכון בכל הון שאינו רק "אוכל" - כלומר עולה כסף להחזיקו - אלא גם "עושה", מייצר תועלת: חורש שדות, מושכר לאחרים וכיוצא בזה. מכיוון שהוא עושה ואוכל, והערך שהוא מספק עולה על העלות, מותר לחלק את הרווחים למחצה, בלא שנותן ההון יידרש לשלם עבור מזון או שכר עבודה.
חלוקת הוולדות:
כאשר הוקם משק שבו האחד נותן את הבהמות והשניים מתחלקים ברווחים מחצה על מחצה, נשאלת השאלה מה דינם של הוולדות הנולדים: מחציתם שייכת למגדל ומחציתם למשקיע. המגדל מעוניין להעביר את חלקו של המשקיע לרשותו במהירות האפשרית, שכן על אותם ולדות מוטלת עליו עבודה - להאכילם, לנקות אחריהם ולטפל בהם - ואת כל זאת הוא עושה עבור חלקו של השני.
על כך אומרת המשנה שהכול נקבע לפי המנהג: אם לא נערך הסכם מפורש בשאלה אם המגדל אחראי לגדל את הוולדות העוברים לחלקו של המשקיע עד תום, הולכים אחר הנוהג באותו זמן ובאותו מקום. וזו לשונה: "מקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד - חולקין". במקום שהמנהג הוא שהמגדל מוסר את הוולדות מיד, רשאי לעשות כן. "מיד" זה, מבארת הגמרא, הוא לאחר שלושים יום בכבשים ובעיזים, ולאחר חמישים יום בסוסים, בפרות ובחמורים, שגידולם אורך זמן רב יותר. קודם לכן הוולד תלוי באמו ואינו יכול להתקיים בפני עצמו, ואין אפשרות למוסרו לבעלים; לכל הפחות עליו להביאו לכלל עצמאות.
וממשיכה המשנה: "מקום שנהגו לגדל - יגדלו". אם המנהג באותו מקום הוא שהמגדל בעיסקא מחויב לגדל גם את מחצית הבהמות העוברת למשקיע, עליו לגדלן במלואן.
מסירת אם ווולד כאחד:
המשנה הקודמת קבעה שהמוסר בהמות קטנות, צעירות, חייב לשלם עבור המזון והטיפול; ומשנתנו קבעה שהמוסר בהמות בוגרות פטור מכך. מה, אפוא, יהיה הדין כשנמסרו שתיהן יחד - פרה ועגלה עמה? לפי פשט משנתנו עד כאן, אין צורך לשלם עבור הגדולה, אך יש לשלם עבור הקטנה. האם ניתן לכלול את שתיהן כאחת? הרי העגל יונק מאמו, ואין כאן הוצאת מזון כלל; אך עדיין נותרת עבודה אחרת, שהגמרא מכנה אותה נשיאת הוולד על כתפו של המגדל - 'שכר כתף'. השאלה היא אם ניתן לצרף את השניים ולהיפטר מן התשלום.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: "שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו" - המוסר את האם ואת הוולד כאחד רשאי לעשות שומא על שניהם, ואינו נדרש לתשלום עבור העמל או המזון. טעמו: הוולד מייצר זבל, וכל הזבל כולו הולך למגדל ואין למשקיע חלק בו. ערכו של הזבל מקזז את העבודה שהמגדל משקיע בנשיאת הוולד, ונמצא שהוא מקבל תשלום אף על הבהמה הקטנה, ולפיכך הדבר מותר.
אך תנא קמא, וכן ההלכה, סוברים שאין לומר כן: אין להחשיב את הנאת הזבל כתשלום, משום שהמשקיע עצמו היה מפקיר את חלקו בו ולא היה תובע את מחציתו בגללי הבהמה. כיוון שאין הזבל שלו, אין הוא יכול לתיתו, ואין זה נחשב שהוא משלם למגדל, ולפיכך עליו לתת לו תמורה אחרת. וזה הדין להלכה: המוסר אם ווולד בעיסקא חייב לשלם למגדל לכל הפחות עבור העבודה הנעשית בבהמה הצעירה, אך לא עבור מזונותיה, שהרי האם שהוא מספק דואגת לכך.
"ומפריז על שדהו":
חלקה האחרון של המשנה הוא עניין חדש לגמרי. אדם שבבעלותו שדה מוסר אותו לאחר שיעבדנו - מצב נפוץ ביותר, בדומה לשיטה הפיאודלית: האצילים בעלי הקרקע, והאיכרים עובדים בה. כיוצא בזה בתקופת המשנה: עשירים שבבעלותם קרקעות, ועניים החיים על אותן קרקעות ומעבדים אותן. כמה סוגי יחסים אפשריים בין בעל הקרקע לעובדיה: הפועל יכול לשלם דמי שכירות ולהיות שוכר; הוא יכול לעבד את הקרקע תמורת אחוזים מן היבול - וזהו אריס; או שהוא חוכר את הקרקע - חכירות.
בחכירות הדבר פועל כך: העובד אומר לבעל השדה - תן לי שדה לחיות בו ולעבדו, ואשלם לך דמי חכירות קצובים בכל שנה, נניח עשרה כורי חיטה. אעבד את השדה כמיטב יכולתי, וכל יבול שאפיק מעבר לעשרה הכורים יישאר בידי.
השאלה היא מה יהיה הדין כשבא החוכר לבעל השדה ואומר: השדה יניב הרבה יותר אם תותקן בו מערכת השקיה. תן לי אלף דולר, אתקין את המערכת, והתפוקה תגדל - ואני מתחייב להשיב לך את אלף הדולר בתוך שלוש שנים. לכאורה זו הלוואה, שהרי הקרן חוזרת בתום שלוש שנים. ומה יהיה אם בעל השדה יעלה גם את דמי החכירות, בטענה שהשדה הושבח ומניב הרבה יותר מבעבר, ולפיכך אין הוא מסתפק בעשרה כורים אלא דורש חמישה עשר לשנה? האם תוספת זו נחשבת ריבית ואסורה - שהרי הלווה אלף וקיבל את הקרן בתוספת חמישה כורים לשנה - או שאין זו ריבית כלל, אלא השקעה של הבעלים בשדה של עצמו?
בשורה התחתונה, הבעלים הוא זה שמתקין את מערכת ההשקיה. הוא משקיע אלף דולר ומתנה עם החוכר: אני עושה את שדך פורה יותר, ואתה נהנה מכך ביבול מוגדל; ואילו אני מבקש, ראשית, את אלף הדולר בחזרה, ושנית, להעלות את דמי החכירות מעשרה כורים לחמישה עשר. אין זו ריבית כלל, אלא השקעה שלי בשדה שלי, ותוספת שכירות משום שהשדה משובח יותר.
המשנה נוקטת כאפשרות האחרונה, שהדבר מותר. דין זה מובא כסתם משנה, בלא ציון שם התנא, אך לפי הירושלמי וכן לפי התוספתא, שוב רבן שמעון בן גמליאל הוא האומרו: "ומפריז על שדהו ואינו חושש משום ריבית" - הבעלים העובד עם אריס רשאי להשקיע בשדהו ולתבוע מן האריס את החזר הקרן שהשקיע, ואין בכך ריבית, שכן אין כאן הלוואה המוחזרת אלא השקעה בשדה שלו עצמו, והוא מבקש דמי שכירות הכוללים בתוכם את החזר ההוצאה בתוספת תשלום על כך שהשדה טוב יותר.
וזו ההלכה. בין אם יש כאן צד של ריבית גמורה ובין אם לאו, הנקודה היא שאין חולק על דין זה, ולפיכך כך נפסק, כלשון המשנה כאן.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה עניינים. ראשית, "שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל" - בבהמה בוגרת המפיקה תועלת העולה על עלות החזקתה מותרת שומא בעיסקא, בלא תוספת תשלום. שנית, חלוקת הוולדות נקבעת לפי המנהג: "מקום שנהגו לחלוק... מקום שנהגו לגדל", ומחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ותנא קמא במוסר אם ווולד כאחד, שלהלכה חייב המשקיע לשלם על עבודת הוולד אך לא על מזונותיו. ושלישית, "ומפריז על שדהו ואינו חושש משום ריבית" - בעל השדה רשאי להשקיע בשדהו, לתבוע את קרן השקעתו ולהעלות את דמי החכירות, ואין בכך חשש ריבית.