בבא מציעא, פרק א, משנה ה. במשנה זו נידון מעמדם של סוגי אנשים מסוימים שמצאו מציאה, והשאלה מי זוכה בה. המשנה מונה שתי רשימות: רשימה של אלו שמציאתם עוברת לאדם אחר - לאב, לאדון או לבעל, ורשימה של אלו שמציאתם נשארת בידם. נעמוד על כל אחד מן המקרים בנפרד, שכן טעמיהם שונים זה מזה לחלוטין.
"מציאת בנו ובתו הקטנים":
כאשר המשנה נוקטת בלשון "קטנים", אין כוונתה לקטן במובן הרגיל, מי שטרם הגיע לגיל מצוות, אלא למי שנמצא במצב הנקרא 'סמוך על שולחן אביו' - הוא עדיין נסמך על אביו לפרנסתו. מעיקר הדין אין כל סיבה שהילד לא יזכה לעצמו, אלא שחכמים התערבו וקבעו: כל עוד הבן סמוך על שולחן אביו, בין אם הוא בן תשע ובין אם הוא בן תשע עשרה, מציאתו עוברת לאב מדרבנן.
טעם התקנה הוא מפני איבה: אם האב יראה שבנו מצא ממון ושומרו לעצמו, בעוד שהוא עצמו עמל לפרנסו, יתמרמר ויאמר "הרי כסף זה חלק מתקציב המשפחה שממנו אני מפרנס אותך". מתוך כך תיווצר איבה, ואף עלול האב לסלקו מביתו ולחדול מלפרנסו. נמצא שאין הדבר תלוי בגיל כשלעצמו: מי שאינו סמוך על שולחן אביו - למשל מי שעזב את הבית בגיל אחת עשרה וחי ברשות עצמו - זוכה במציאתו לעצמו, ואינו חייב לתתה לאביו.
לגבי הבת נחלקו הראשונים בטעם הדין:
משום איבה: יש הלומדים שדינה כדין הבן ממש, וכן מציע הברטנורא במקום אחר - אין רוצים שיכעס האב על בתו הצעירה הגרה בביתו, ולפיכך מציאתה עוברת אליו.
מדאורייתא, מכוח דרשה: ראשונים רבים, וכן הברטנורא כאן במשנתנו, סוברים שטעם אחר לפנינו. הדבר נלמד מן הפסוק בפרשת מטות: "בנעוריה בית אביה" - הבת נחשבת כמי שברשות אביה בשנות נערותה, עד גיל שתים עשרה וחצי, כלומר עד שישה חודשים לאחר בת מצווה. סמכותו עליה משמעותית: הוא רשאי להשיאה ולקבל עבורה קידושין, והוא מפר את נדריה כששומעם. ומאחר שכך, יש לו אף זכות בדברים שהיא מוצאת, ומציאתה עוברת אליו מדאורייתא.
הנפקא מינה בין השיטות, מלבד עצם ההבדל שבין דאורייתא לדרבנן, היא זו: אם הטעם הוא משום איבה, דינה כדין הבן - אין הדבר תלוי בגילה כלל אלא רק בשאלה אם היא סמוכה על שולחן אביה. אך אם הדין מדאורייתא, כל מציאותיה עד גיל שתים עשרה וחצי שייכות לאב, בין אם הוא מפרנסה ובין אם לאו. השולחן ערוך פוסק שהדבר נלמד מדרשה, וכל מה שמוצאת הבת עד גיל שתים עשרה וחצי שייך לאביה.
"מציאת עבדו ושפחתו הכנענים" ו"מציאת אשתו":
עבד ושפחה כנענים הם עבדים שאינם יהודים במקורם. לאלו אין זכויות קניין משל עצמם, שכן הם נחשבים לרכושו של האדון, ולפיכך כל מה שהם מוצאים עובר אליו באופן אוטומטי.
וכן אשתו של אדם - מציאתה שלו. הטעם דומה לטעם שנאמר בילדים: מפני איבה. מאחר שהבעל עמל ומפרנס את אשתו, קיים חשש שיתמרמר עליה אם תמצא ממון ותרכוש בו לעצמה תכשיטים, ומכאן יתגלגלו למריבות. מאחר שאין רצוננו במריבות, תיקנו חכמים שמציאת האישה עוברת לבעל ונכללת בתקציב המשפחה. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
החלק השני: "מציאת בנו ובתו הגדולים":
לעומת האמור לעיל, בן שהוא "גדול" - כלומר שאינו סמוך עוד על שולחן אביו והוא עצמאי מבחינה כלכלית, וכן בת גדולה - להלכה, בת שעברה את גיל שתים עשרה וחצי, זוכים לעצמם במה שמצאו.
"מציאת עבדו ושפחתו העברים":
כאן מדובר בעבד יהודי, בשונה מן העבד הכנעני. עבד עברי הוא מי שעבר את גיל בר מצווה והסתבך בקשיים כלכליים, והוא מגיע לעבדות באחת משתי דרכים:
הוא אינו מצליח לפרנס את עצמו, ומתוך דוחק מוכר את עצמו לעבדות.
הוא גנב ואין בידו להשיב את הגניבה על תשלומיה, ובית הדין מוכרו לעבדות כדי לפרוע את חובו - מעין בית סוהר לבעלי חוב.
בשני המקרים המכירה היא לשש שנים לכל היותר, ואם הגיעה שנת היובל קודם לכן - יוצא לחירות. נמצא שאף שהם שרויים בעבדות, אין גופם קנוי לאדון אלא זמנם בלבד, ומעמדם ההלכתי הוא כשל כל יהודי לכל דבר ועניין, על זכויות הקניין הרגילות. לפיכך, עבד עברי שמצא מציאה - זוכה בה לעצמו, ואינה עוברת לאדונו, שכן האדון אינו בעליו כלל אלא כמעסיקו של שכיר.
ובאשר לנקבה, האמה העבריה: מדובר בילדה שטרם הגיעה לגיל בת מצווה, שאביה לא היה בידו לפרנסה ומכרה למשפחה זו, מתוך תקווה שהאדון שקנה אותה ישאנה לאישה, או שישיאנה לבנו. במצב זה היא עובדת בבית המשפחה, ואין האדון בעליה, ולפיכך אין מציאתה עוברת אליו.
ראוי לציין: הפסוק מלמד שאין המציאה עוברת לאדון, אך הגמרא אומרת שהיא עוברת לאביה. יש בכך ראיה גדולה לכך שהדין נלמד מדרשה ותלוי בגיל שתים עשרה וחצי, ואין לו קשר לטעם האיבה - שהרי אמה עבריה אינה גרה כלל בבית אביה ואינה סמוכה על שולחנו אלא על שולחן מעסיקה, ואף על פי כן זוכה האב במציאתה. ומאחר שכל אמה עבריה טרם הגיעה לגיל מצוות, מציאתה הולכת תמיד לאביה - ובלבד שאינה הולכת למעסיקה.
"מציאת אשתו שגירשה":
כפשוטו, הכוונה לאישה שבעלה גירשה והיא מצאה מציאה. אך דבר זה פשוט ומובן מאליו, שהרי משהתגרשה היא ברשות עצמה, ובוודאי זוכה במציאתה. אלא שהמשנה מוסיפה: "אף על פי שלא נתן כתובתה - הרי אלו שלהן".
מבארת הגמרא שמדובר בספק גירושין, בגט מסופק: הבעל זרק לה את הגט ואין אנו יודעים אם נפל קרוב לו או קרוב לה, ואיננו בטוחים אם היא מגורשת. במצב כזה עדיין מוטלת עליו החובה מכוח תנאי הכתובה לזון אותה ולספק את מזונותיה עד שתתגרש כראוי. ואף על פי כן, אם מצאה מציאה - זוכה בה לעצמה ואינה נותנתה לו, על אף שהוא מפרנסה והיא כביכול סמוכה על שולחנו ותלויה בו כלכלית.
ומדוע? משום שכל טעם תקנת חכמים, שמציאת האישה עוברת לבעלה, הוא כדי למנוע מריבה. אישה זו עומדת ממילא להתגרש, הקשר ביניהם הגיע לקצו ואין עוד אהבה ביניהם, וממילא אין תקווה שנתינת המציאה לבעל תשפר את המצב. נמצא, אפוא, שהמילים "אף על פי שלא נתן כתובתה" אינן מתפרשות כפשוטן, אלא כוונתן שאף שעדיין מוטלות עליו התחייבויות הכתובה שטרם הוסדרו, מאחר שלא גירשה גירושין גמורים ומוחלטים - בכל זאת זוכה היא לעצמה במה שמצאה.