בבא מציעא, פרק י', משנה ה'. המשנה שלפנינו עוסקת בשלושה עניינים: כותל שנפל לרשות חברו, פועל שבעל הבית מבקש לשלם לו בשווה כסף, ושימוש שאדם עושה ברשות הרבים לצרכיו הפרטיים.
כותל שנפל לגינת חברו:
"מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו ונפל" - אדם שכותלו צמוד לחצרו של שכנו, שבה מגדל השכן ערוגת ירקות, והכותל נפל לתוך הערוגה. וכך מתנהל הדין ביניהם:
"אמר לו פנה אבניך" - בעל הגינה תובע מבעל הכותל לפנות את האבנים והלבנים מתוך גינתו, כדי שיוכל להמשיך בעבודתו בערוגה.
"ואמר לו הגיעוך" - בעל הכותל משיב: האבנים שוות ממון רב, קח אותן לעצמך ותהא זו זכייה בשבילך, ואילו אני איני מעוניין לפנותן.
"אין שומעין לו" - אין מקבלים טענה זו. משנפל כותלו לחצר חברו, מוטלת עליו האחריות לפנותו, ואין הוא יכול לפטור את עצמו מחבותו בכך שיפקיר את האבנים לשכן.
כל זה כאשר בעל הגינה לא הסכים להצעה. אך "משקיבל עליו" - אם אמר: מקובל עליי, דווקא נצרכתי לאבנים הללו ואשאירן אצלי - ולאחר מכן "אמר לו: הילך את יציאותיך ואני אטול את שלי", כלומר בעל הכותל חוזר בו ומציע לכסות את הוצאות הפינוי ולקחת את אבניו בחזרה, שכן הוא חש כי הפסיד בעסקה - "אין שומעין לו". מרגע שקיבל השכן את ההצעה, קנתה לו חצרו את האבנים בקניין חצר, והן שייכות לו לגמרי; שוב אין הבעלים הראשון יכול ליטלן בחזרה.
השוכר פועל בתבן ובקש:
"השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש" - בעל הבית שכר פועל לפנות את שדהו ולאסוף את התבן והקש, היינו חלקי התבואה שאין בהם גרעינים. משסיים הפועל את מלאכתו, "ואמר לו: תן לי שכרי", השיב לו בעל הבית: "טול מה שעשית בשכרך" - קח לך את כל התבן שאספת תמורת שכרך, שהרי שוויו עולה על שכר פעולתך. ועל כך אומרת המשנה: "אין שומעין לו", ומוטל על בעל הבית לשלם לפועל במעות.
ויש כאן חידוש: בדרך כלל, בעל חוב יכול לפרוע את חובו במטלטלין ובשווה כסף - בין במטיל זהב ובין בחפצים אחרים - ובלבד שיעמידם כנגד שווי החוב, ואינו חייב דווקא במזומן. אולם בשכר שכיר אין הדין כן: הפועל רשאי לתבוע שכרו במעות ממש, ואין בעל הבית יכול לכפותו לקבל שווה כסף. לפיכך, כשטען בעל הבית "טול את הקש כנגד שכרך", יכול הפועל לומר: איני מסכים לכך, ועליך לשלם לי במזומן.
אך "משקיבל עליו" - אם קיבל הפועל את ההצעה ואמר: אטול את הקש, שהרי שוויו מרובה מן המעות - ולאחר מכן "אמר לו: הילך שכרך ואני אטול את שלי", שבעל הבית נמלך בדעתו ומבקש להשיב לעצמו את הקש ולשלם מעות - "אין שומעין לו". ואולם אין הדבר אמור אלא כאשר עשה הפועל מעשה קניין פורמלי, כגון שהגביה את הקש, שאז נעשה שלו. כל עוד לא עשה מעשה קניין בהגבהה, לא זכה בו, ובעל הבית עדיין יכול לחזור בו ולשלם לו מעות עבור שכר עבודתו.
ההבדל בין שני המקרים:
במקרה הראשון, של האבנים שנפלו לגינת השכן, קניינו של אדם - חצרו - קונה עבורו אף בלא שיעשה מעשה כלשהו, ולפיכך זכה בעל הגינה באבנים מיד עם ההסכמה. אך בעניין הפועל, אין הוא זוכה בקש עד שיגביהנו בפועל, ועד אז רשאי בעל הבית לחזור בו; ומשעשה הפועל את קניינו, שוב אין שומעין לבעל הבית.
שימוש ברשות הרבים:
מכאן עוברת המשנה לדון באדם העושה שימוש ברשות הרבים, בשטח הציבורי - כדוגמת שביל העפר העובר בכפר, שלכול זכות מעבר בו, ואנשים מבקשים להשתמש בו לצורכיהם מפני שאין להם מקום אחר. אחד השימושים הרווחים היה בזבל: בעלי בהמות שהיה להם עודף זבל היו מעבירים אותו לחקלאים לצורך דישון, וההעברה נעשתה בכך שבעל הבהמות מוציא את הזבל אל שביל העפר, ומשם נוטלו החקלאי המבקש לדשן את שדהו. הרי שהם עושים שימוש ברשות הרבים.
האם הדבר מותר? המשנה מתירה זאת, אך רק בפינוי מיידי: "המוציא זבל לרשות הרבים - המוציא מוציא והמזבל מזבל". פשט הלשון הוא שהמוציא מוציא והמזבל מזבל, וכוונתה שהדברים חייבים להיעשות בזה אחר זה ובאותה שעה ממש. אין רשות להשאיר את הזבל מונח שם למשך זמן, לתפוס מקום ברשות הרבים ולגרום תקלה לעוברים ושבים; מותר להוציאו לשם, ובלבד שיפונה מיד במקום.
ויש להבהיר: היתר זה עניינו הזכות להשתמש ברשות הרבים, אך אין הוא פוטר מאחריות. אם אירע נזק - למשל שבהמת חברו עברה שם באותה שעה, החליקה על הזבל ונחבלה - חייב בעל הזבל בנזקין, בין שהוא הבעלים המקורי (כשעדיין לא עשה הקונה מעשה קניין) ובין שהוא הקונה החדש שזכה בו. נמצא שיש כאן זכות שימוש ולצדה אחריות מלאה על הנזק.
מלאכות הנמשכות בזמן:
מה דינן של מלאכות הנמשכות זמן רב יותר מהעברה בעלמא? על כך אומרת המשנה:
"אין שורין טיט ברשות הרבים" - אסור להשרות טיט ברשות הרבים עד שייעשה מלט.
"ואין לובנים לבנים" - אסור להניח לבנים ברשות הרבים לצורך ליבונן, שכן הדבר אורך זמן רב ותופס את רשות הרבים, ואין לאדם זכות לכך.
"אבל גובלין טיט ברשות הרבים" - מותר שימוש קצר לצורך גיבול הטיט והכנת המלט.
"אבל לא לבנה" - אך אין לגבל ברשות הרבים לצורך עשיית לבנים, ואפילו לעצם ערבוב הטיט, לפי שמלאכת הלבנים נמשכת זמן ארוך, ואין תופסים מקום ברשות הרבים לזמן מרובה.
הבונה סמוך לרשות הרבים:
הבונה מבנה הצמוד לרשות הרבים אינו בונה בתוכה, אך בהכרח עליו להיכנס אליה כדי להניח את הלבנים, להעמיד את כליו וכיוצא בזה. האם הדבר מותר? אומרת המשנה: "הבונה ברשות הרבים - המביא אבנים מביא והבונה בונה". אין הכוונה שבונה חומה בתוך רשות הרבים עצמה, שהרי אינה שלו, אלא שעומד ברשות הרבים לצורך בניית חומתו. וכלשון הקודמת, "המוציא מוציא והמזבל מזבל", אף כאן: מותר להביא את האבנים לרשות הרבים, ובלבד שייקבעו בחומה מיד ובזריזות. אין להשאיר את הלבנים מונחות שם למשך הלילה וכדומה, אלא המביא מביא ומיד נבנות הן בחומה.
ואף שמותר לו לשהות שם באופן זמני - בין לצורך הלבנים, בין לגיבול הטיט והנחת הזבל שבמקרים הקודמים - אם גרם נזק חייב לשלם. עצם ההיתר לשהות ברשות הרבים אינו פוטר מאחריות כאשר אירעה תקלה.
דעת רבן שמעון בן גמליאל:
רבן שמעון בן גמליאל חולק בשתי נקודות:
העושה מלאכת בנייה בשטחו הסמוך לרשות הרבים רשאי להתמקם שם עם הלבנים והכלים למשך שלושים יום, ואין צורך שיהיה הדבר מיידי.
כל מקום שיש לו רשות להיות שם, פטור הוא מן הנזקים שאירעו, ויכול לומר: רשות יש לי לעמוד כאן, ועל העוברים להיזהר ולהתבונן לאן הם הולכים.
לשון המשנה אינה מפורשת בכל זאת, אלא נוקטת רק שרשאי הוא להתקין את מלאכתו שלושים יום קודם לכן, כלומר לסדר את הלבנים והכלים; הפטור מאחריות אינו מפורש בה, אך כך הוא הדין, וכפי שמבארת הגמרא.
ומכל מקום, אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל: אין אדם רשאי להתארגן שלושים יום מראש ברשות הרבים; ואם שהה ברשות הרבים אפילו דקה אחת ברשות, ובאותה דקה נתקל אדם בחפציו ונחבל - אף על פי שרשות הייתה לו להיות שם, חייב הוא לשלם על הנזקים שגרמו חפציו.