לפנינו משנה ה' בפרק ח' של מסכת בבא מציעא - משנה נוספת מסדרת המשניות העוסקות במחלוקות שבין קונים למוכרים.
"המוכר זיתיו לעצים":
אדם שבשדהו גדלים עצי זית, ועצי הזית חדלו להניב תנובה המצדיקה מבחינה כלכלית את תחזוקתם. ראוי לציין שאלמלא כן היה אסור לכרות אותם, שהרי אסור לכרות עץ פרי; אך משאין תפוקת העץ מכסה את עלות תחזוקתו, הותרה כריתתו. בעל השדה מוכר אפוא את העצים לצד שלישי לצורך הסקה, והלה עומד לכרותם.
"ועשו פחות מרביעית לסאה" - העצים אכן הניבו זיתים, אלא שתנובתם דלה: מכל סאה של זיתים מופקת פחות מרביעית שמן. לחישוב המידות:
רביעית - רבע לוג.
ארבעה לוגין בקב.
שישה קבין בסאה.
נמצא שאחד חלקי תשעים ושישה מנפח הזיתים בלבד הופך לשמן זית - כמות מועטת ביותר.
משום כך קובעת המשנה: "הרי אלו של בעל הזיתים" - הזיתים שייכים לקונה שרכש את העצים להסקה. הסברה היא שמכיוון שערך התנובה זעום כל כך, בעל הקרקע מבטלם ומסתלק מהם, ואין לו בהם עניין.
"עשו רביעית":
כאשר הזיתים כדאיים מבחינה כלכלית, כלומר שהעצים מפיקים לפחות רביעית שמן לכל סאה של זיתים, שוב אין כאן ביטול, ושני הצדדים חלוקים למי שייכים הזיתים:
"זה אומר זיתי גדלו" - בעל העצים טוען: אלו עציי, והם שהניבו את הזיתים, ולפיכך הם שלי.
"וזה אומר ארצי גדלה" - בעל הקרקע טוען: הזיתים גדלו מיניקת אדמתי, ולפיכך הם שלי.
פוסקת המשנה: "יחלוקו" - הם חולקים את הזיתים ביניהם בשווה. ויש לדייק: אין זה ה"יחלוקו" שראינו במשניות הקודמות. שם היה זה "יחלוקו" של סומכוס, הסובר שממון המוטל בספק נחלק מחמת הספק. כאן החלוקה נעשית משום הצדק וההגינות, שכן טענותיהם של השניים שקולות זו לזו, ולא מפני שאיננו יודעים כיצד לנהוג בממון.
הבהרת הגמרא - זמן הקציצה:
הגמרא מבארת שהמשנה עוסקת במקרה שלא הותנה מראש מתי על הקונה לקצוץ את העצים. שלושה מצבים לפנינו:
התנה בעל הקרקע שעל הקונה לקצוץ את העצים מיד ולפנותם משדהו, והלה התעכב - כל הזיתים שייכים לבעל הקרקע.
אמר לו בעל הקרקע שיקצוץ את העצים בכל עת שירצה - כל הגדל על העץ שייך לבעל העצים.
נאמרו הדברים בסתם ולא הוגדר זמן - חולקים מחצה על מחצה, שכן זהו הדין ההוגן.
"שטף נהר זיתיו":
המשנה ממשיכה במקרה דומה, אלא שכאן אין לפנינו עסקת מקח וממכר כלל. נהר שעלה על גדותיו והציף את השדה עקר את עצי הזית "ונתנם לתוך שדה חברו" - העצים נשטפו ונשתלו מחדש בשדה שכנו. מי שהיו לו עצי זית שוב אין לו עצים בשדהו, והעצים עומדים כעת בקרקעו של אחר. למי שייכים הזיתים הגדלים עליהם?
"זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה" - שתי הטענות חוזרות בדיוק: בעל האילנות טוען שהאילנות שלו הם המצמיחים את הזיתים, ובעל הקרקע טוען שהאילנות תופסים מקום בקרקע שלו והיא זו שמצמיחה את הפירות. ופוסקת המשנה: "יחלוקו".
דין ערלה והעתקה בגוש:
עניין זה טעון הסבר. עץ זית, וכן כל עץ פרי, פירותיו אסורים לחלוטין משום ערלה בשלוש השנים הראשונות. דין זה אינו חל רק על שתיל חדש, אלא אף על עץ הנוטע מחדש: העתקת העץ ונטיעתו במקום חדש מאפסות את מניין השנים, ובשלוש השנים הבאות הפירות אסורים בערלה. אולם אם הועבר העץ ממקום למקום עם 'גוש' - גוש אדמה המקיף את שורשיו, שבכוחו לקיים את העץ בלא צורך בנטיעה מחדש בזמן הקרוב - אין מניין השנים מתאפס, שכן העץ נחשב כאילו הוא נטוע ועומד, ופירותיו מותרים מיד.
המקרה שלפנינו הוא אפוא בעץ זית שנעקר עם גוש אדמה המחובר אליו והגיע לשדהו של אחר. מעתה שתי הטענות מתחדדות:
בעל השדה החדש: היניקה מגיעה משדי, ולפיכך הפירות שייכים לי.
בעל העצים המקורי: אלמלא גוש האדמה שהגיע משדי, לא היית יכול לאכול מן הפירות כלל במשך שלוש שנים.
לפיכך פוסקת המשנה "יחלוקו" - חולקים ביניהם.
לאחר שלוש שנים:
חלוקה זו נוהגת בשלוש השנים הראשונות בלבד. לאחר מכן אין עוד לבעל האילן המקורי כל טענה על הזיתים, שהרי כל היניקה מגיעה בוודאי משדהו של בעל הקרקע הנוכחי, ואף אין הוא יכול לטעון שאלמלא הוא לא היו הפירות ראויים לאכילה - שכן לאחר שלוש שנים הם ראויים ממילא. יתר על כן, אילולא עמדו אילנותיו במקום, יכול היה בעל הקרקע לטעת שם אילנות אחרים, ונמצא שהעצים תופסים את מקומו. לפיכך בעל הקרקע זוכה בכל הפירות לאחר שלוש השנים.
עם זאת, על בעל הקרקע לשלם לבעל העצים המקורי את דמי עציו, שהרי לא שילם עליהם מעולם: עליו לשלם את שווי העצים בשעה שהועברו לראשונה אל שדהו. אך אין הוא צריך לחלוק עמו בפירות הגדלים על העצים לאחר שלוש השנים הראשונות.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם עומדים זה מול זה בעל האילנות ובעל הקרקע. במוכר זיתיו לעצים - אם התנובה פחותה מרביעית לסאה, בעל הקרקע מבטלה והזיתים לקונה; ואם הגיעה לרביעית לסאה, יחלוקו מטעמי צדק והגינות, ובלבד שלא הותנה זמן הקציצה. ובשטף נהר את זיתיו לשדה חברו - חולקים בשלוש השנים הראשונות מחמת מעלת הגוש שהתיר את הפירות מיד, ולאחריהן זוכה בעל הקרקע בכל הפירות, ומשלם לבעל העצים את שוויים בשעת ההעברה.