בשיעור זה נמשיך בנושא שבו פתחנו - זכותו של הפועל לאכול מן הפירות שבהם הוא עוסק בשעת מלאכתו. לפנינו משנה ה' בפרק ז' של מסכת בבא מציעא.
לשון המשנה:
"אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר" - פועל העובד בקישואים, בתמרים או בכל תוצרת אחרת, רשאי לאכול כרצונו, אף אם שוויה הכולל של אכילתו מגיע לדינר.
דינר הוא סכום ניכר: דינר הוא כזוז, ומאתיים זוז הם הסכום הדרוש לאדם למחייתו במשך שנה שלמה - מזון, קורת גג, ביגוד והכול. נמצא שדינר הוא כאחד חלקי עשרים מסכום זה, ובוודאי למעלה משכר יום עבודה. אף על פי כן קובעת התורה שאין כל הגבלה: אף אם הפועל מקבל את שכרו, ובנוסף לכך אוכל בשווי דינר שלם - הרשות בידו.
שיטת רבי אלעזר חסמא:
רבי אלעזר חסמא חולק וקובע גבול: "לא יאכל פועל יותר על שכרו" - שיעור אכילתו מוגבל לשיעור שכרו. אם שכרו עשרה ליום, לא יאכל אלא בשווי עשרה מן התוצרת שבה הוא עובד.
יש להבהיר נקודה חשובה: אין הכוונה שעלות השכר בצירוף האכילה תעלה על התועלת שהפועל מביא למעסיקו. שאלת כדאיותה של ההעסקה אינה נדונה כאן כלל, ואין נפקא מינה אם הצירוף משתלם למעסיק אם לאו. ההגבלה היא הגבלה שאין בה, לכאורה, טעם סברתי: שיעור האכילה נקבע כך שלא יעלה על החלק הכספי של השכר.
מקור הדין בדרשת הפסוק:
מניין לרבי אלעזר חסמא הגבלה זו? מקורה בדרשת הפסוק. התורה מנסחת את זכות האכילה של הפועל בשתי לשונות הנראות כסותרות: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך". "כנפשך" - כרצונך, כמה שתחפוץ; "שבעך" - עד כדי שביעה וסיפוק. מה בא כל אחד מן הביטויים ללמד?
למילה "כנפשך" שתי משמעויות אפשריות:
נפש כרצון: אצל האדם מגדירה ה'נפש' את הרצון והחשק, ולפיכך "כנפשך" פירושו כאוות רצונך.
נפש כחיים: נפשו של אדם היא חייו, ומכאן שהמילה מכוונת אל עבודתו ואל פרנסתו. האדם נותן את חייו במלאכתו, ולעיתים אף מסכן את חייו בפועל; יש כאן חליפין - הוא מוסר חלק מחייו, ובכוח אף את כולם, כדי להרוויח את פרנסתו.
רבי אלעזר חסמא דורש את הפסוק לפי המשמעות השנייה: "כנפשך" - כמידת עבודתך. כשם ששכרו הבסיסי של הפועל עומד על סכום מסוים, כך גם שיעור אכילתו מוגבל לתוצרת בשווי אותו סכום.
דחיית חכמים:
תנא קמא וחכמים כאחד דוחים דרשה זו מכוח המשך הפסוק: "שבעך" - עד כדי שביעה וסיפוק. הפסוק מלמד שרשאי הפועל לאכול כרצונו כשהוא רעב. כיצד ייתכן שיהודי רעב יעסוק במלאכתו בתוך האוכל, ולא יורשה לאכול ממנו? אף בהמה אוכלת ממה שהיא עובדת בו כשהיא רעבה. לפיכך יאכל הפועל כדי שובעו, עד שיבוא על סיפוקו.
שיטת חכמים: "מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן":
חכמים מסכימים עם תנא קמא בעיקר הדין: מעיקר הדין רשאי הפועל לאכול כרצונו כשהוא רעב, וזוהי רוח התורה - אין התורה מגבילה אדם רעב העוסק במלאכתו בתוך האוכל. ואולם, למרות זאת, מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן.
הרואה פועל הנוהג בחוסר תבונה ואוכל כמויות עצומות בשעת עבודתו - רבותיו, מוריו, חבריו ועמיתיו הבכירים - עושה עמו טובה כשהוא מעמידו על טעותו, שכן בכך סותם הוא את הפתח בפני עצמו. היום ישבע, ולמחר ירעב, שהרי הוא נועל בידיו את דלת הפרנסה: מעסיקים שישמעו על אכילתו המרובה יאמרו שפועל זה יקר מדי ולא יעסיקוהו, ובלא העסקה לא יוכל להתפרנס. התורה חפצה שאדם יוכל להרוויח את פרנסתו, ולפיכך אף שמותר הדבר מן הדין, אין זה מומלץ, ומלמדים את האדם שלא ינהג כן. וכן ההלכה.
שיטת תנא קמא:
תנא קמא סובר שאין זה ראוי כלל לומר לאדם להגביל את שיעור אכילתו. ההסבר לכך: אם גישת התורה היא שאדם רעב העובד בתוך אוכל אינו נמנע מלאכול, הרי זו זכותו הגמורה, והרשות בידו לקבל את החלטתו ולסמוך על ביטחונו, ויהיה מה שיהיה. אין זה מן הראוי לומר לאדם להימנע מאכילה כשהוא רעב באמת.
לסיכום: במשנה שלוש שיטות בשיעור אכילתו של הפועל - תנא קמא המתיר בלא הגבלה כלל, רבי אלעזר חסמא המגביל את האכילה לשיעור השכר מדרשת "כנפשך", וחכמים המתירים מעיקר הדין אך מלמדים את האדם שלא יהא רעבתן. להלכה נקטינן כחכמים: למעשה מאירים את עיניו של הפועל, שאף שזכותו לאכול שמורה לו, מוטב שיגביל את אכילתו למען פרנסתו לטווח הארוך.