לפנינו משנה ה' בפרק ד' של מסכת בבא מציעא. המשנה עצמה פשוטה בתוכנה, אלא שהיא נראית מסובכת ומבלבלת משום שהיא נוקטת בשמות המטבעות שהיו נהוגים בתקופת המשנה. לפיכך נבארה פעמיים: תחילה בדרך ישירה, בעזרת חשבון פשוט ומוכר, ולאחר מכן נחזור אל המספרים, אל סוגי המטבעות ואל המעות שבלשון המשנה.
שאלת המשנה:
"כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה?" - בימינו נקוב על המטבע ערכו בלבד, אך בתקופת המשנה היו המטבעות עשויים כסף (ומקצתם נחושת), ולפיכך היה להם ערך עצמי ממשי. ואולם אף אם ביום הטביעה היה במטבע כסף כשיעור ערכו הנקוב, עם הזמן הוא נשחק: בכל שימוש נגרעת ממנו מעט מתכת, ובכל יום הוא מתחמצן. הכול מבינים אפוא שאין במטבע בהכרח שוויו המלא של הכסף הנקוב בו, ואף על פי כן הוא עובר לסוחר, שכן אין נושאים ונותנים בו לפי משקלו אלא כמטבע - בדיוק כפי שנוהגים כיום.
ראוי לציין כי כיום אין איש מצפה לגיבוי של כסף או זהב לממון שבידינו; מנהג זה עבר מן העולם מאז ימי מקינלי, ולבסוף ניקסון, שביטלו זאת כליל באמריקה. אף על פי כן אנו משתמשים בכסף כדרכו. אף במשנה משמשים המטבעות לפי ערכם הנקוב.
אלא שיש גבול לדבר: אם נותר במטבע מעט מדי כסף ביחס לערכו הנקוב, נעשה המסחר בו כמשחק של כיסאות מוזיקליים. המטבע עובר מסוחר לסוחר, ערכו העצמי הולך ופוחת, ולבסוף פוסקת המוזיקה ואדם אחד נותר בידו מטבעות הנקובים בעשרה שקלים, ובפועל אין בהם אלא כסף בשווי ארבעה שקלים. משיפסיקו הבריות לקבל את מטבעו, יפסיד ממון רב. לפיכך באה המשנה ללמד: עד מתי מותר להשתמש במטבע? מהו הגבול שבו יש בו מעט מדי כסף ביחס לערכו הנקוב, עד שאין להשתמש בו עוד, שהרי יש בכך אונאה והטעיית הבריות לקבל מטבעות שאינם שווים את ערכם.
שלוש השיטות שבמשנה:
"רבי מאיר אומר ארבעה איסרין, איסר לדינר" - השיעור הוא אחד חלקי עשרים וארבעה מן הערך המקורי. אילו היה זה מטבע של עשרים וארבעה שקלים, כל עוד הוא שווה יותר מעשרים ושלושה שקלים של כסף - כשר לשימוש.
"רבי יהודה אומר ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר" - השיעור הוא אחד חלקי שנים עשר. במטבע של שנים עשר שקלים, כל עוד נותר בו כסף בשווי של יותר מאחד עשר שקלים - כשר לשימוש.
"רבי שמעון אומר שמונה פונדיונות, שני פונדיונות לדינר" - השיעור הוא שתות, בדיוק כשיעור האונאה שבמשנה הקודמת בשאר מיני אונאה. אף במטבעות סובר רבי שמעון שהשיעור הוא שתות.
מחלוקת אביי ורבא:
בגמרא נחלקו רבא ואביי אם מחלוקת זו שבמשנתנו במטבעות (שתות, אחד משנים עשר ואחד מעשרים וארבעה) נאמרה אף לעניין סחורה:
רבא: אכן כן. שיטת רבי שמעון שבמשנתנו, שתות, היא היא שיטתו שראינו במשניות הקודמות; ואילו רבי מאיר ורבי יהודה סוברים שאף אונאת סחורה שיעורה אחד מכ"ד או אחד מי"ב.
אביי: מטבעות דין אחר להם. הבריות מצפות מן המטבע לרמת דיוק גבוהה יותר, שכן ערכו קצוב וידוע, ולפיכך החמירו בו רבי מאיר ורבי יהודה יותר מבשאר מיני סחורה.
להלכה:
השולחן ערוך פוסק למסקנה ששיעור האונאה הוא שתות, בין במטבעות ובין בשאר סחורות. הרמ"א, לעומתו, נוקט שבמטבעות השיעור הוא אחד משנים עשר, כשיטת רבי יהודה שבמשנתנו, ונמצא שיש כאן שני שיעורים שונים - כדרכו של אביי. למעשה אין לכך משמעות הלכתית בימינו, שכן אין המטבעות שלנו נוהגים עוד בדרך זו.
מערכת המטבעות בתקופת המשנה:
עד כאן המשנה על קצה המזלג. כעת נחזור אל לשונה ונפרט את הידיעות הדרושות להבנתה:
סלע - המטבע הגדול שבתקופת המשנה, מטבע הכסף הגדול. ארבעה דינרים בסלע אחד.
מעה - מטבע הכסף הקטן. שש מעות בדינר.
פונדיון - מטבע נחושת. שני פונדיונות במעה.
איסר - קטן ממנו: שני איסרים בפונדיון.
פרוטה - הקטן שבכולם, ואינו נזכר כלל במשנתנו: שמינית האיסר.
לפי חשבון זה, במונחי איסר: איסר - אחד; פונדיון - שני איסרים; מעה - ארבעה איסרים; דינר - שש מעות, כלומר עשרים וארבעה איסרים; סלע - פי ארבעה מן הדינר, כלומר תשעים ושישה איסרים.
חישוב השיעורים:
רבי מאיר - "ארבעה איסרין": על השאלה "עד כמה תהא הסלע חסרה", כלומר עד כמה יכול המטבע הגדול להיות חסר ועדיין ראוי לשימוש, משיב רבי מאיר: עד ארבעה איסרים לסלע, ארבעה מתוך תשעים ושישה - הרי אחד חלקי עשרים וארבעה. וזהו שאמרה המשנה "איסר לדינר": בדינר אחד עשרים וארבעה איסרים, ונמצא אחד חלקי עשרים וארבעה.
רבי יהודה - "ארבעה פונדיונות": בסלע ארבעים ושמונה פונדיונות, וארבעה מתוך ארבעים ושמונה הם אחד חלקי שנים עשר. וכנגד זה "פונדיון לדינר": בדינר שנים עשר פונדיונות, ושוב אחד חלקי שנים עשר.
רבי שמעון - "שמונה פונדיונות": חסרון של עד שמונה פונדיונות לסלע, ומאחר שבסלע ארבעים ושמונה פונדיונות, הרי שמונה מתוך ארבעים ושמונה - שתות. וכנגד זה "שני פונדיונות לדינר": בדינר שנים עשר פונדיונות, ושניים מתוך שנים עשר הם שתות.
לסיכום: במשנתנו למדנו עד כמה רשאי מטבע הסלע להישחק בלא שיהא בשימושו משום אונאה - אחד מכ"ד לרבי מאיר, אחד מי"ב לרבי יהודה ושתות לרבי שמעון. עמדנו על מחלוקת רבא ואביי אם שיעורים אלו נאמרו אף בסחורה או שהחמירו במטבעות בלבד, על פסק השולחן ערוך (שתות בכול) ועל דעת הרמ"א (אחד מי"ב במטבעות), ולבסוף פירטנו את מערכת המטבעות - סלע, דינר, מעה, פונדיון, איסר ופרוטה - שבאמצעותה מתבררים כל השיעורים הללו כחשבון פשוט.