בבא מציעא, פרק ג', משנה ה'. המשנה פותחת במילה "וכן", שמשמעותה כי אותו עיקרון שנתבאר במשנה הקודמת חל אף כאן. בכל מקום שבו נוקטת המשנה לשון זו, מתעוררת קושיה: אם אותו עיקרון עצמו חל כאן, מדוע נדרשו שני מקרים? מדוע לא די היה במקרה אחד?
כלל בסדר שנייתן של משניות:
כלל הוא בדברי חז"ל, שכל מקרה הנשנה לאחר חברו צריך להיות מחודש יותר מקודמו. מכאן מתחדדת השאלה: אם המקרה השני מחודש יותר מן הראשון, מדוע לא נשנה השני בלבד, ומאליו היינו למדים שהדין נוהג אף בראשון?
שתי תשובות יסודיות נאמרו בשאלה זו:
לעיתים מבארות המשנה או הגמרא שאין הדבר כן, שכן היה מקום להוה אמינא שחומרה או קולא הנוהגת במקרה אחד אינה נוהגת בחברו, מטעם כלשהו.
ולעיתים נשנו הדברים בדרך "לא זו אף זו" - אין במקרה הראשון חידוש אמיתי שלא היה נלמד מן השני, אלא שהמשנה רואה לנכון ללמד את שניהם: תחילה מציגה את המקרה הבסיסי והפשוט, כדי שיהא העיקרון ברור, ורק לאחר מכן מפרטת את המקרה שלאחריו. וכך הוא במשנתנו.
המקרה שבמשנתנו:
משנתנו מציגה מקרה מאותו סוג: שני מפקידים הבאים כביכול כקבוצה אחת, כאנשים הסומכים זה על זה, אלא שאין הם מפקידים כאן כסף אלא כלים. השומר מניח שהם סומכים זה על זה, ולפיכך אינו נותן דעתו מי הפקיד את הכלי היקר ומי את הפחות יקר. כאשר הם שבים, שניהם תובעים את הכלי היקר, ולכן יחול כאן אותו עיקרון עצמו שנתבאר במשנה הקודמת: כל אחד נוטל את החלק שאין עליו עוררין, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.
ובלשון המשנה:
"וכן שני כלים" - שני כלים, ולשם המשל שתי מגבות, שהופקדו אצל השומר.
"אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז" - האחד שווה מאה והשני שווה אלף. כלומר, מגבת אחת קטנה ומגבת אחת גדולה.
"זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי" - כששני האנשים חוזרים, כל אחד מהם טוען שהכלי היקר שלו הוא.
"נותן את הקטן לאחד מהן" - אחד מן השניים מקבל את המגבת הקטנה.
"ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני" - לגבי השני, נוטלים מן המגבת הגדולה וחותכים ממנה מגבת קטנה ונותנים לו. נמצא ששניהם קיבלו לכל הפחות מגבת קטנה.
"והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו" - היתרה נשארת בפיקדון עד שאליהו הנביא יברר את העניין.
שתי דרכים בראשונים:
חיתוך בפועל: ראשונים רבים למדו שאכן חותכים את הכלי הגדול. אמנם בחיתוך מגבת יש הפסד מסוים של הערך, אך אין הוא משמעותי במיוחד. וזהו חידושה של משנתנו: אף על פי שיש הפסד בערך, כך נוהגים. ועוד, שהאדם שקיווה לקבל את המגבת הגדולה ורואה כיצד חותכים אותה, יש בכך גורם מרתיע ברמה מסוימת, אף יותר מאשר בכסף מזומן.
שיטת הרשב"א: אין כאן חיתוך כלל. המשנה מעולם לא סייגה שאם אין בכך הפסד גדול של הערך אין לחתוך, אלא נקטה בכל המקרים בלשון אחת: "נותן דמי קטן לשני". לפיכך למד הרשב"א שבכל המקרים מוכרים את החפץ היקר, ומן הכסף נותנים לצד השני את ערכו של החפץ הפחות יקר, והיתרה מוחזקת בפיקדון.
לפי הרשב"א, אין במשנתנו חידוש כלל ביחס למקרה הקודם, אלא שנשנתה בדרך "לא זו אף זו": אין אנו מלמדים את המקרה הפשוט של כסף מזומן בלבד, אלא אף את דין הכלים, ואיננו נכנסים למורכבות של שבירת הכלים.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי אומר כדרכו במשנה הקודמת: "אם כן מה הפסיד הרמאי". אם נאפשר לרמאי שניסה להונות לחמוק מן הדבר, לא יפסיד מאומה. וכיוון שאינו מפסיד דבר, לא יהיה לו תמריץ להודות ולא תהיה לו כל מניעה מלנסות את מזלו, ובכך תיפגע החברה כולה. לפיכך הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו: כיוון שיש מחלוקת והדבר תקוע, נשארים שני הכלים - היקר והפחות יקר - מונחים בפיקדון בבית הדין, עד שיבוא אליהו הנביא ויכריע למי שייך הכלי היקר. וכיוון שהרמאי מפסיד עתה גם את הכלי הפחות יקר שאינו חוזר לידיו, סופו שיודה על האמת או יבוא לידי פשרה, ולפחות יחזור הכלי היקר לבעליו האמיתיים.
להלכה:
במבט הכולל, זוהי לדעת רבי יוסי הדרך הראויה יותר, אך למעשה נפסקה ההלכה כתנא קמא: אם ניתן לחלק את החפץ היקר לחלקים קטנים יותר ואין הוא נהרס לחלוטין, כך נוהגים בפועל - כגון במגבת או במטיל זהב. אך במקום שאי אפשר לחתוך את החפץ לשניים, כגון מחשב שאין חותכים אותו לחצי, הכל מודים שמוכרים אותו ונותנים לצד השני את שוויו של הכלי הפחות יקר, כדי ששניהם יקבלו דבר מה, והיתרה תישאר בפיקדון עד שיבוא אליהו הנביא או עד שיודה הרמאי במעשהו.