בבא מציעא, פרק י', משנה ד'. מכאן ואילך עוברת המשנה מדיני הבית והעלייה, ומביאה בהמשך הפרק סדרה של הלכות שאינן קשורות זו לזו בקשר הדוק. עם זאת, ההלכה הראשונה עדיין דומה בציורה לקודמתה.
"בית הבד שבנוי בסלע וגינה אחת על גביו":
המשנה פותחת ב"וכן", שכן מדובר בציור דומה: "בית הבד שבנוי בסלע" - סלע מוצק, כעין קיר של אבן, שנחצבה בו מערה, ובתוכה הוקם בית בד, כלומר מתקן לסחיטת זיתים. מעל המערה נותרה שכבת אדמה, ובה עשה אדם אחר גינה: "וגינה אחת על גביו".
"ונפחת" - תקרת המערה קרסה פנימה, והגינה שמעליה אינה ניתנת עוד לשימוש, שכן נפער בה חור של ארבעה טפחים לפחות. הדין הוא שבעל הגינה יורד וזורע למטה, "עד שיעשה לבית בדו כיפין": הרשות בידו לרדת אל המערה ולעשות בה גינה, בהנחה שגידולים מסוימים יצמחו שם, ולהשתמש במקום לכל צרכיו, עד שיתקן בעל בית הבד את התקרה.
חובת התיקון מוטלת כולה על בעל בית הבד, שהרי בלא תקרה אין הוא יכול להפעיל את בית הבד כלל, וזו הייתה הציפייה ההדדית בעת שנכנסו להסדר. משכך, אם אין הוא מוכן לתקן, רשאי בעל הגינה לרדת ולהשתמש במקום שלמטה. אף התועלת שבתיקון שלו היא: שלא ירדו הגשמים על עבודת הזיתים ויהרסו את שמן הזית. ומשמעות המילה "כיפין" היא גג מקומר, שכך היה דרך הבנייה בתקרת מערה.
כותל ואילן שנפלו לרשות הרבים:
מכאן פותחת המשנה בעניין חדש: אדם שהיה לו כותל או אילן הסמוכים לרשות הרבים, ונפלו לתוכה, ולא היה בידו כל סימן שממנו יכול היה להסיק כי עומדים הם ליפול, אלא לאחר שנפלו בפועל. מאחר שלא היה בידו לעשות דבר, הרי זה אונס: לא פשע ולא התרשל, ולפיכך פטור מן הנזק שנגרם בנפילה.
מובן שמוטלת עליו חובה להכניס מיד את רכושו לרשותו, ואין הוא רשאי להותיר את הכותל או את העץ ברשות הרבים. אם יעשה כן, הרי הוא כעושה בור ברשות הרבים ויתחייב. אך עד לאותה שעה, כיוון שלא פשע ולא התרשל, פטור.
וכלשון המשנה: "כותל ואילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו - פטור מלשלם". נפלו מחמת רעידת אדמה, סופה וכיוצא בהן, והזיקו, פטורים הבעלים מן התשלום. פטור זה כולל הן נזק לרכוש, כגון שנפל הכותל על נכסי אחר, והן נזק לגוף, כגון שנפגע אדם מן הכותל שנפל ועיקם את קרסולו, ובלבד שאירע הדבר מיד לאחר הנפילה, בטרם היה לבעלים זמן סביר לבוא ולפנות את המפולת.
"נתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל" - בית הדין התרו בו וקצבו לו מסגרת זמן: עליו לקוץ את האילן שלו או לסתור את כותלו, שמא ייפלו. פרק הזמן הרגיל הוא שלושים יום, אך בכל מסגרת שקצבו לו, בין שלושים יום, שבוע או שנה, ההנחה היא שבתוך פרק זמן זה אין הדבר מסוכן בפועל, אלא שראוי לו לתקן את המצב כדי שלא יהפוך לסכנה בעתיד. שאילו הייתה זו סכנה מיידית, לא היו נותנים לו שלושים יום, אלא מורים לו לקוץ את האילן לאלתר, מפני שהוא סכנה קיימת ונוכחת.
נמצא שניתן לו חלון הזדמנויות לתקן את המצב, ובכך מחלקת המשנה:
"ונפלו בתוך הזמן" - פטור. שהרי עדיין לא עבר על הוראת בית הדין, ובדין הניח שאין הכותל או העץ מסוכנים במהלך אותם שלושים יום.
"לאחר זמן" - חייב. משחלף המועד הרי הוא פושע, שכן התרשל בכך שלא פינה, ולפיכך אחראי לכל פציעה או נזק שייגרמו מנפילת העץ או הכותל לרשות הרבים, מאחר שבית הדין כבר הורו לו לפנותם עד לאותו מועד.
סיווג הנזק:
אש: נפל הכותל על אדם ושבר את גולגולתו, או נפל על קדרתו וניפצה - זהו נזק המוגדר כאש, שכן ממונו, הוא הכותל, מצטרף עם כוח אחר: כוח המשיכה, הרוח וכיוצא בזה.
בור: הכותל מונח כבר ברחוב, ובאה בהמה ועיקמה בו את קרסולה - זה נחשב בור, שהרי מדובר בדומם המונח במקומו.
וכיוון שהיה פושע והתרשל בכך שלא פינה ותיקן את הכותל לאחר שבית הדין קצבו לו זמן לעשות כן, שוב אין בידו אף להפקיר. אין הוא יכול לומר: הריני מפקיר את זה, וכל הרוצה בלבני הכותל יבוא וייטלן. משפשע והתרשל, שוב אין בידו לעזוב את הדבר ולהסתלק ממנו, אלא אחראי הוא בכל מקרה, ויצטרך לשלם על כל נזק שייגרם, אף אם ינסה להפקיר את העצים או את הלבנים, לפי העניין.