בבא מציעא, פרק ט', משנה ד'. אף כאן מדובר באדם שקיבל על עצמו לעבד שדה, ובמקרה שלפנינו בחכירות - חוכר שהסכים מראש לשלם לבעל השדה עשרה כור של חיטים. לאחר שנסתיים הקציר, מסרב אותו חוכר ללכת ולעקור את העשבים השוטים שצמחו בשדה, במקום שבו קצר את החיטים.
טענת החוכר:
"הסכמתי לשלם לך עשרה כור חיטים בכל מקרה, ומה אכפת לך אם אטפל בעשבים אם לאו? אמרתי שאתן לך עשרה כור - ואני נותן. ואם יש עשבים הגורמים נזק ליבולים העתידיים, הרי זו אשמתי וההפסד הפסדי, ולא שלך."
תשובת המשנה:
המשנה קובעת שבית הדין דוחה טענה זו ואין שומעים לה, שכן בעל השדה יכול להשיב לאריס: "מחר אתה עשוי לקום ולעזוב, ואני אישאר להתמודד עם העשבים - ואין זה הוגן". כיוון שמצופה מן החוכר לעשות זאת, שהרי זהו הדבר ההגיוני לעשות, הוא מחויב בכך.
העמדת המשנה - במקום שאין מנהג ברור:
עצם הגדרת הדבר כ"הגיוני" מלמדת שמדובר במצב שבו המנהג אינו מוגדר בבירור, כלומר אין מנהג ברור בשאלה אם האריס חייב לנכש אם לאו. במקרה כזה מורה המשנה לחייבו בניכוש, שאם לא כן ייגרם נזק בטווח הארוך. אך בשני המצבים האחרים אין צורך בהוראת המשנה:
מנהג ברור לנכש: אילו היה תקדים ברור, והמנהג היה בפירוש שמנכשים, לא היה על המשנה לומר דבר, שכן הדין פשוט וברור מאליו.
מנהג ברור שלא לנכש: אם מכל סיבה שהיא נהוג שאין מנכשים, אלא ממתינים לעונת החרישה הבאה, ואז חורשים את השדה והעשבים נהפכים ונעקרים באותו שלב - אין בעל השדה יכול לכפות על החוכר לנכש כעת, בשלב מוקדם.
לסיכום: משאין מנהג ברור בדבר, נתונה לבעל הבית הזכות לדרוש עבודה ראויה בשדה ולנכשו לאחר תום הקציר.