בבא מציעא, פרק ג', משנה ד'. לפנינו מקרה נוסף, הדומה לקודמו: שני אנשים הפקידו כסף אצל שומר אחד - "זה מנה וזה מאתיים". האחד הפקיד מאה והשני מאתיים, ושניהם ניגשו אל השומר בעת ובעונה אחת, כמי שמיודדים זה עם זה וסומכים זה על זה, ומסרו לידיו יחדיו שלוש מאות לשמירה בטרם יצאו לחופשתם.
במצב כזה רשאי השומר לקבל את הפיקדון מבלי לתת דעתו מי מהם נתן מאה ומי נתן מאתיים, שהרי לכאורה חברים הם, סומכים זה על זה ומוסרים את כספם בבת אחת, וממילא יסתדרו ביניהם. אלא שכאשר שבו מחופשתם, זה אומר שלי מאתיים וזה אומר שלי מאתיים, וכל אחד מהם טוען שהמאתיים שייכים לו.
פסק התנא קמא:
אומרת המשנה: "נותן לזה מנה ולזה מנה" - כל אחד מקבל מאה, שכן בוודאות הפקיד לפחות מאה. ואשר למאה השלישית - "והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו": היא מופקדת בבית הדין עד שיודה השקרן בשקרו, או עד שיבוא אליהו הנביא ויורה למי היא שייכת. כלומר, אין אנו יודעים כיצד לנהוג: אחד משני הטוענים שקרן הוא, והרי אנו תקועים. בית הדין אף לא יכפה עליהם לחלוק את הסכום ביניהם, שכן אין הוא נעשה שותף לנתינת כסף לגנב, ולפיכך אינו עושה דבר.
מה בין משנתנו למשנה הקודמת?
במשנה הקודמת נפסק שהשומר משלם לכל אחד מהם את הסכום המלא, אף שחלקו יוצא מכיסו הפרטי, משום שהיה שם קנס: השומר פשע והתרשל, שכן היה עליו לעקוב ולדעת אבי מי משני האנשים נתן לו את הכסף. במשנתנו, לעומת זאת, אנו פוטרים אותו. אמנם אילו היה האחד מפקיד מאה אתמול והשני מאתיים למחרת, ואין ביניהם קשר - היה עליו לעקוב אחר הדבר, ואם התבלבל הרי הוא האשם ויצטרך לשלם לשניהם את הסכום המלא כשכל אחד תובע מאתיים. אך במקרה שלפנינו, כיוון שלכאורה סומכים הם זה על זה, אין הוא נחשב רשלן בכך שלא עקב של מי המאה ושל מי המאתיים. לפיכך רשאי הוא לומר: המאה השלישית אינה בעייתי אלא בעייתכם, אחד מכם גנב, ובית הדין יברר את הדבר - הרי כל הכסף שאני חייב, ואני מסלק את ידיי ממנו.
שאלת השבועה:
דיברנו קודם לכן בשבועת השומרים - חיוב מן התורה שבאמצעותו יכול השומר לפטור עצמו מתשלום במקרים מסוימים, ובלבד שיישבע שאינו חייב את הכסף. ישנה שבועה נוספת מן התורה, והיא שבועת מודה במקצת:
מודה במקצת: אם אני טוען שחברי חייב לי מאתיים, והוא משיב שאינו חייב אלא מאה - משלם הוא מאה בלבד, שהרי אין בידי ראיה על המאתיים, אך נאלץ הוא להישבע שהיו מאה ולא מאתיים.
כופר הכל: אם אני טוען שחברי חייב לי מאה או אף מאתיים, והוא משיב שאינו יודע על מה מדובר ואינו חייב מאומה - אין כאן חיוב שבועה. אי אפשר להוציא ממנו כסף, והתובע, שהרי 'המוציא מחברו עליו הראיה', יצטרך להביא ראיה.
לאור זאת מתעוררת השאלה: הרי כל אחד משני המפקידים תובע מאתיים, והשומר מודה לזה במאה ולזה במאה - הרי זה מודה במקצת. מדוע אין אנו מחייבים אותו בשבועת מודה במקצת? תשובה אחת היא, שחיוב מודה במקצת נאמר רק כאשר יש מקום לחשוש שהנתבע משאיר משהו לעצמו. אך במקרה שלפנינו אומר השומר: הרי כל מה שיש בידי כאן. הוא מחזיר את הכול, וכל השאלה היא בלבד למי יש לתת את המאה הנותרת, ולפיכך אין מחייבים אותו בשבועה זו.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק על כל האמור. "אם כן", אומר הוא - אם ניתן לכל אחד מהם מאה ונשאיר את המאה השנויה במחלוקת מונחת עד שיבוא אליהו - "מה הפסיד הרמאי?". אין כל הפסד לשקרן ולתחמן: הוא הפקיד מאה, ניסה להוציא מאתיים בתחמנות, ובסופו של דבר מקבל מאה בלבד. לא הפסיד מאומה, ומדוע אפוא יודה אי פעם? אין כאן עונש ואין כאן הפסד.
לפיכך אומר רבי יוסי: "אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו" - כל שלוש המאות מונחות בכספת בית הדין, וממתינות עד שיודה הרמאי במעשהו. וכשיודה, יקבל מאה ולא מאתיים, והמאתיים יעברו מיד למי שהן מגיעות לו. הרעיון הוא לכפות עליו ולהענישו: אין אתה מקבל דבר עד שתודה.
ומיד עולה השאלה: הדברים נאים כל עוד מדובר באילוץ הרמאי להודות, אך צדו השני של המטבע הוא האדם התמים, שהפקיד מאתיים ולא עשה כל רע, ואינו מקבל דבר בחזרה. הרי הוא מפסיד כאן ממש - כיצד זה הוגן? התשובה היא, שבמבט הנקודתי אכן אין זה הוגן, שהרי הוא יוצא מופסד. אך מיהו הרשע כאן? מי גורם לעוול? לא רבי יוסי ולא בית הדין, אלא הרמאי, והוא האשם בכך. אין זו אשמת בית הדין שיש לפניו עסק עם פושע. ובמבט הרחב יותר, אם ייקבע הכלל שלרמאי יש מה להפסיד, לא יעשו אנשים כן בעתיד. הרי זו טובת הכלל, אומר רבי יוסי, ואף שבטווח הקצר נעשה כאן עוול - אין זה עוולם של רבי יוסי או של בית הדין, אלא עוולו של הרמאי.
להלכה:
אין הלכה כרבי יוסי, אלא כתנא קמא. לפיכך, במקרה שנפלה מחלוקת מי יקבל את המאה השלישית, הדין הוא שכל אחד מקבל את המאה המגיעה לו בוודאות, והשליש האחרון יהא מונח עד שיבוא אליהו הנביא, או עד שיודה מבצע הרמאות במעשהו.