בבא מציעא, פרק ב', משנה ד' - המשך העיסוק בדיני מציאה. המשנה מחולקת לשני חלקים: הראשון עוסק במעות שנמצאו בחנותו של החנווני או אצל השולחני, והשני במעות שנמצאו בתוך כלי של פירות.
חלקה הראשון של המשנה:
"מצא בחנות - הרי אלו שלו" - מעות שאין עליהן סימן, שנמצאו בשטח החנות, שייכות למוצא. החנות היא מעין מקום ציבורי, ומי שהפילן אינו מצפה לקבלן בחזרה, שהרי אין בהן סימן.
"בין התיבה לחנווני - הרי אלו של חנווני" - אם נמצאו המעות באזור המוגבל לתנועותיו של החנווני בלבד, זוכה בהן החנווני, ואין אדם אחר יכול לטעון שהן שלו.
הציור שלנגד עיני המשנה הוא צורתן של החנויות עד לפני כמאה שנה: המצרכים היבשים מונחים בארון או על מדפים, מאחורי החנווני ומסביבו; לפניו ניצב דלפק, והקונים עומדים בעברו השני ומבקשים את מבוקשם, והחנווני שוקל ומודד עבורם את שני הקילו סוכר ואת שלושת הקילו שמן. כך נוצר אזור שרק החנווני מצוי בו, מאחורי הדלפק, ולפיכך כסף שנמצא שם ודאי שלו הוא, שכן הוא היחיד הניגש למקום זה.
באותו אופן ממשיכה המשנה ועוסקת ב"שולחני" - חלפן כספים, הקרוי כך על שם השולחן שמאחוריו הוא עובד:
"לפני שולחני - הרי אלו שלו" - כסף שנמצא לפני שולחנו של החלפן, מן הסתם נפל מכיסו של אחד הלקוחות, ואין ללקוח כל תקווה לקבלו בחזרה; לפיכך המוצא זוכה בו.
"בין הכיסא לשולחני - הרי אלו לשולחני" - אם נמצא הכסף בעברו השני של השולחן, במקום שבו ממוקם כיסאו ורק החלפן מסתובב שם, יש להניח שהכסף שייך לשולחני, שהרי הוא היחיד המצוי באזור זה.
שאלה: מדוע אין המעות נקנות לחנווני מדין קניין חצר?
לכאורה, החנות היא רשותו הפרטית של החנווני, וחצרו של אדם קונה לו אף שלא מדעתו, גם כאשר אינו יודע כלל מן המציאה. אלא שקניין חצר פועל רק בחצר המשתמרת - שטח פרטי ומוגן שאין אנשים נכנסים אליו כרצונם. בחנות, לעומת זאת, הלקוחות נכנסים ויוצאים ומסתובבים בה כרצונם, והרי היא כמקום ציבורי ולא כחצר המשתמרת, ולפיכך אין המעות נקנות לחנווני.
חלקה השני של המשנה - מעות שנמצאו בכלי של פירות:
אדם קיבל לידיו כלי של פירות - למשל שק של חיטה - בין שקנאו מן החנווני ובין שחברו שלחו לו במתנה. מקורה של החיטה עשוי להיות כל אחד מן החקלאים המקומיים, ורבים המה. לפיכך, אם נמצא כסף בתוך השק, המוצא זוכה בו: אין עליו סימן, ואין כל דרך לדעת מהיכן הגיע, שכן כל אחד מן הספקים שבשרשרת האספקה עשוי היה להפילו לשם. ממילא אין לאיש טענה סבירה לגביו, ואין חובה להשיבו.
אולם בשני מקרים חובת ההשבה קיימת:
חיטה שנקנתה מחקלאי פרטי - אם ארז את החיטה בעצמו, ברי שכל שנפל לתוכה נפל מכיסו, ויש להשיב לו את הכסף.
כסף צרור - אם המעות שנמצאו בשק צרורות במטפחת או בכיוצא בה, הרי שאופן הקשירה וכמות הכסף מעניקים להן צורה מובהקת, ויש בהן סימן. במקרה כזה על המוצא להכריז על מציאתו ולהמתין לבעל האבידה שיבוא ויתבע אותה, שכן הכסף ניתן לזיהוי מעצם היותו נתון בתוך מטפחת או כלי שכזה.
לסיכום: המשנה קובעת כי מעות שנמצאו במקום הפתוח לרבים - בחנות עצמה או לפני שולחנו של החלפן - שייכות למוצא, שהרי אין בהן סימן ובעליהן מתייאשים מהן; ואילו מעות שנמצאו באזור המיוחד לחנווני או לשולחני בלבד, שייכות לו. עמדנו על כך שאין החנות קונה מדין קניין חצר, משום שאינה חצר המשתמרת. בחלקה השני למדנו על מעות שנמצאו בכלי של פירות שעבר בשרשרת אספקה - שהמוצא זוכה בהן, למעט כאשר המוכר ארז את הפירות בעצמו, או כאשר המעות צרורות ויש בהן סימן.