בבא מציעא, פרק ח', משנה ד'. עברנו מן ההלכות הנוגעות לשמירה ולשומרים, אך אנו עדיין מצויים בנושא הרחב של דיני ממונות, שילווה אותנו אל תוך הפרק הבא. המשנה שלפנינו עוסקת בעניין הדומה מאוד למה שראינו לפני משניות אחדות: שני צדדים - כאן קונה ומוכר - החלוקים בשאלה למי מגיע מה, ובטענות של ברי ושמא.
המקרה הראשון - ספק בזמן הלידה:
המקרה הראשון עוסק באדם הקונה פרה שהייתה מעוברת באותה שעה, ואין ידוע אם המליטה לפני שנעשה הקניין או לאחריו. לפיכך אין ברור מיהו בעליו החוקי של העגל שנולד.
תחילה יש להבהיר את היקף המחלוקת. נניח שפרה - גדולה או קטנה - שווה 100, ופרה מעוברת שווה 150, שהרי טמון בה הפוטנציאל להמליט עגל. העסקה נעשתה בוודאות על פרה מעוברת, כלומר עסקה של 150, והמחלוקת נסבה על ה-50 הנותרים:
נולד העגל לאחר העסקה - זכאי הקונה לשתי בהמות, בשווי 200.
נולד העגל לפני העסקה - שייך הוא לבעלים המקורי, והקונה קיבל פרה בשווי 150 בלבד, ולפיכך מגיעה לו פרה מעוברת אחרת או שווי ה-50 הנוספים.
כדי להעמיד ספק כזה, יש למצוא עסקה שבה חל מעשה הקניין אף שהפרה אינה לפנינו. הדבר מורכב, שכן במטלטלין - ובכללם בהמה - נדרשת חזקה פיזית: הגבהה, משיכה או מסירה, וכל בהמה ואופן הקניין המתאים לה. בפרה יש למשוך ולהוביל אותה, ואם כן היה הקונה רואה בעיניו אם כבר ילדה.
קניין חליפין:
הדרך שנוקטת המשנה היא קניין חליפין, כלומר החלפה. לאחד יש פרה ולשני חמור, והם מבקשים להחליף ביניהם. משעושה אחד הצדדים קניין בבהמה שכנגדו - מושך את החמור וקונה אותו - עוברת מיד הפרה לבעלותו של מי שהיה קודם לכן בעל החמור, בכל מקום שהיא נמצאת בעולם. וכיוון שהפרה עומדת בחווה רחוקה, יכולה להתעורר השאלה אם ילדה לפני שהתבצע הקניין או לאחריו. זהו הרקע למשנה.
נאמר במשנה: "המחליף פרה בחמור וילדה" - נעשתה עסקת חליפין בין פרה לחמור, והפרה ילדה, ואין אנו יודעים אם הייתה הלידה לפני קניין החמור או לאחריו. "וכן המוכר שפחתו וילדה" - אותו דין ממש. שפחה נקנית אף בכסף, בעוד ששאר מטלטלין אינם נקנים בכסף, שכן עבדים הוקשו לקרקעות. לפיכך אפשרי אותו מצב: הקונה נותן כסף עבור השפחה בעוד היא שרויה במקום רחוק, ואין ידוע אם ילדה לפני נטילת הכסף או לאחריה.
"זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי" - המוכר טוען שהוולד נולד קודם המכירה ולפיכך הוא שלו, והקונה טוען שנולד לאחר שקנה את הפרה במשיכת החמור ולפיכך הוא שלו. הוויכוח הוא על השווי הנוסף, וכך גם בוולדה של השפחה.
המשנה מורה "יחלוקו" - הצדדים חולקים את השווי השנוי במחלוקת שבין פרה מעוברת לבין פרה ועגל, כלומר 50: אחד מהם מקבל את העגל ומחזיר לחברו 25. דין זה הולך כשיטת סומכוס, שממון המוטל בספק יחלוקו - כשאין ידוע למי שייך הממון, מחלקים אותו חצי בחצי.
אולם אין ההלכה כסומכוס, אלא כחכמים: המוציא מחברו עליו הראיה, ואין אדם מוציא ממון אלא בראיה. כיוון שאין ראיה בידי אף אחד מהצדדים, נשאר העגל ביד המוחזק, והוא הבעלים המקורי.
המקרה השני - השדה הגדולה או הקטנה:
המשנה ממשיכה במי שהיו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, או שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה - וממילא אחד שווה יותר וחברו שווה פחות. נעשתה עסקה, המוכר נטל את מאה השקלים שלו, וכעת חלוקים הצדדים.
הלוקח אומר "גדול לקחתי" והמוכר אומר "איני יודע":
הקונה טוען: מגיעים לי השדה או העבד הגדולים; והמוכר משיב שאינו זוכר ואינו בטוח שכך היה. הרי לפנינו ברי ושמא: האחד בטוח בטענתו והשני אינו בטוח. המשנה פוסקת שהקונה זוכה בשדה הגדולה או בעבד הגדול, ומשמע לכאורה שברי עדיף - הטוען בוודאות הוא הזוכה. אלא שכפי שלמדנו קודם לכן, אין הלכה כן: אין די בכך שאדם בטוח שהדבר שלו כדי שיזכה בו, אף כשחברו אינו בטוח.
לפיכך המקרה במשנה הוא שאין הצדדים חלוקים על קרקע מסוימת, אלא על השווי. הקונה אומר: מה שנתתי לך היה שווה שדה גדולה; והמוכר משיב: איני בטוח, שמא לא היה שווה שדה גדולה. נמצא המוכר מודה במקצת הטענה וכופר במקצתה, ולפיכך הוא מחויב שבועה. אלא שאין הוא יודע אם הסכים לשדה הגדולה אם לאו, ואינו יכול להישבע על השווי הנוסף. וכלל הוא: מתוך שאינו יכול לישבע - משלם. משום כך זוכה הקונה בשדה הגדולה, שכן המודה במקצת אינו יכול לפוטרו בשבועה.
המוכר אומר "קטן מכרתי" והלוקח אומר "איני יודע":
כאן הדין הוא "אין לו אלא קטן" - הקונה מקבל את הקטן בלבד, והמוכר אינו נדרש לדבר, ואף לא לשבועה. שהרי המוכר עומד על טענתו בוודאות שאינו חייב אלא את הקטן, ואין כנגדו טענה כלל. אין כאן מודה במקצת, ואין שבועת מודה במקצת כנגד טענת שמא.
זה אומר גדול וזה אומר קטן:
שני הצדדים טוענים טענות ברי: זה מתעקש שמגיע לו הגדול, וזה מתעקש שאת הקטן מכר. הדין הוא "ישבע המוכר שקטן מכר". מצד המוציא מחברו עליו הראיה אין לחייב את המוכר לתת את הגדול, אך כיוון שהוא מודה במקצת התביעה הוא מחויב שבועה - וכאן הוא יכול להישבע, שהרי הוא בטוח בטענתו: הוא נשבע על שווי ההפרש, נותן את הקטן, ובכך תם הדין.
הערה: על מה נסבה המחלוקת?
נקודה צדדית, חשובה אך טכנית: התביעה שעליה נחלקים אינה יכולה להיות על קרקע מסוימת או על עבד מסוים, שכן אז אין שבועה, מכמה טעמים. ראשית, אין שבועת מודה במקצת בקרקעות ובעבדים, כפי שנלמד ממקורות אחרים. שנית, קיים כלל נוסף: הטוען את חברו "חיטים אתה חייב לי", והלה משיב "שעורים אני חייב לך" - החיטים שוות 100 והשעורים 80 - אין זה מודה במקצת, אלא כפירה מוחלטת בתביעת החיטים והודאה נפרדת בחוב השעורים, ואין בכך חיוב שבועת מודה במקצת.
לפיכך המקרה חייב להיות שהתובע טוען "שעורים בשווי עשרה אתה חייב לי", והנתבע משיב "אינם אלא תשעה", או שהתובע טוען לשווי גבוה של שדה או של עבד והנתבע משיב שהשווי נמוך יותר. כיוון שהמחלוקת נסבה על שווי החוב, יש כאן הודאה חלקית והכחשה חלקית - וזהו מודה במקצת החייב שבועה.
זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע:
המקרה האחרון הוא ששני הצדדים, הקונה והמוכר, אינם זוכרים אם על הגדול דיברו או על הקטן. בזה אומרת המשנה "יחלוקו", ושוב זו שיטת סומכוס: ממון המוטל בספק יחלוקו - כיוון שאין ידוע למי מגיע מה, יחלקו את ההפרש.
ושוב, אין זו ההלכה. ההלכה כחכמים: המוציא מחברו עליו הראיה. משמעות הדבר שהשדה הגדולה נשארת בחזקת המוחזק והקטנה עוברת לקונה, שהרי אין בידו ראיה לסתור. אף שבועה אין כאן, שכן בהיעדר טענת ברי שמגיע לקונה יותר, אין המוכר נדרש להישבע כמודה במקצת. פשוט מאוד: הוא משאיר אצלו את השדה או את העבד הגדול, ונותן לקונה את הקטן.