בבא מציעא, פרק ז', משנה ד'. המשנה ממשיכה לעסוק בזכותו של הפועל לאכול מן התוצרת שהוא עובד בה. יסוד הדין הוא הפסוק "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים" - כאשר אדם בא, כפי שאנו מבינים על פי המסורת, לעבוד בכרמו של חברו היהודי, מותר לו לאכול מן הענבים. מכאן הבינו חז"ל שדווקא מן הענבים הוא אוכל, משום שהוא עובד בכרם, ולא ממין אחר של תוצרת.
אכילה ממין שאין הפועל עוסק בו:
השאלה היא מה הדין באדם שנשכר לבצור ענבים, אלא שכדי להגיע אליהם עליו לעבור דרך מטע התאנים של אותו בעל הבית; או שהוא יודע בוודאות כי בבוקר יבצור ענבים ואחר הצהריים יקטוף תאנים. האם רשאי הוא לאכול משני המינים? התשובה שלילית: אין הוא אוכל אלא מאותו מין שבו הוא עוסק באותה שעה.
ולשון המשנה: "היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, בענבים לא יאכל בתאנים" - העובד בתאנים אסור באכילת ענבים, ואף אם הוא עובר דרך הכרם או יודע שיעבוד בענבים בהמשך היום, אין בכך ולא כלום. וכן להיפך: העובד בענבים אסור באכילת תאנים.
"מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות":
מה שכן רשאי הפועל לעשות: "אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל" - רשאי הוא לשמור את תיאבונו. מקרה המשנה הוא בפועל הבוצר ענבים ומתקדם מצפון לדרום, ויודע כי הענבים שבצד הדרומי, מקום זריחת השמש, מתוקים יותר. רצונו להמתין עד שיגיע לצדו הדרומי של הכרם ורק אז לאכול - הרשות בידו לחלוטין, ואין בכך כל איסור.
יתרה מזו, אף שאין המשנה אומרת זאת במפורש: אם הוא עובד בענבים בבוקר ובתאנים אחר הצהריים, והוא מעדיף תאנים על פני ענבים - ואפילו אם התאנים יקרות מן הענבים, אין בכך הבדל - רשאי הוא לשמור את תיאבונו ולא לאכול מן הענבים עד שיגיע אל התאנים.
"בכל אלו לא אמרו אלא בשעת מלאכה":
כל היתר זה, זכותו של הפועל לאכול מן התוצרת שהוא עוסק בה - בהנחה שנתקיימו הכללים שנתבארו במשניות הקודמות - אינו אלא בשעה שהוא עוסק בפועל וממש עובד עם התוצרת. אך פועל העובר מכרם לכרם, מחלקה לחלקה או משורה לשורה, אינו עוסק באותה שעה בענבים אלא הולך, ולפיכך פוקעת באותו רגע זכותו לאכול מהם. אלו הם הכללים שקבעה התורה.
תקנת חכמים משום השבת אבידה לבעלים:
אולם חכמים התערבו, וכלשון המשנה: "אבל משום השבת אבידה לבעלים" - כדי לחסוך ממון למעסיק. השבת אבידה כאן משמעה השבת הפסד, וכך אכן מהותה של מצווה זו: החזרת חפצים אבודים עניינה למנוע מיהודי אחר כל הפסד או הפסד מתמשך. הרואה את רכבו של חברו פועל, או את האורות והמזגן דולקים כשאין איש בבית, מוטל עליו לסייע ולכבותם כדי לחסוך לו ממון.
אף כאן אמרו חכמים: בעל הבית מעדיף בהרבה שהפועלים הבוצרים את ענביו יאכלו מהם בשעת מעברם מחלקה אחת של הכרם לחברתה, ולא בשעה שהם בוצרים בפועל. שכן כאשר ידיהם פנויות לבצירה, יבצרו ענבים רבים יותר, ואילו כשידיהם עסוקות באכילה - ההספק פוחת. נמצא שלטובת ההספק, האינטרס הכלכלי של בעל הבית עצמו הוא להתיר לפועלים לאכול בשעת מעברם בין החלקות, אף שאינם עוסקים אז בפועל בענבים. משום כך קבעו חכמים שהדבר מותר.
ולפיכך אומרת המשנה: "אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו: פועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזרתן מן הגת" - מותר לפועלים לאכול בעת הליכתם משורה או מחלקה אחת בכרם לחברתה, וכן הדין בשובם מן הגת.
"ובחמור כשהיא פורקת":
כאן מסתיים חלקה הראשון של המשנה, וכאן מקומה של נקודה. לשון המשנה עלולה להטעות, שכן שתי המילים האחרונות פותחות באות ו' כאילו הן המשך הדברים: "ובחמור כשהיא פורקת". אך למעשה מדובר בנושא חדש לחלוטין, המצריך פסקה חדשה, ואף היה יכול לעמוד כמשנה בפני עצמה.
כבר הזכרנו כי יש מצווה נפרדת בתורה: "לא תחסום שור בדישו" - אסור לחסום את השור בשעה שהוא דש בגורן. אמרנו שיש לכך מקבילה מסוימת אף בבני אדם, אך נשוב לבעלי החיים. היה מקום לחשוב בטעות שכוונת התורה היא, שבשעה שהבהמה עובדת בגורן היא רואה את התבואה, מזילה ריר וחפצה מאוד לאכול ממנה; ואם חוסמים את פיה, הרי היא סובלת ומתגרים בה - התגרות שהיא רואה את המאכל ואינה יכולה לאכלו. לפי זה היה עולה שאם אין הבהמה רואה את המאכל, אין כל סיבה לאסור לחסמה או למנוע ממנה לאכול.
לכך באה המשנה ומחדשת: חמור הנושא משא על גבו - אף שאינו רואה את אשר על גבו, אסור למנוע ממנו לאכול ממנו. כגון שגבעול משתלשל מגבו עד מקום שהוא יכול להגיע אליו בהטיית צווארו, או שנפל מעט מן המשא והחמור רואהו, או שהוא רואה את המשא שעל גבי חמור אחר ההולך לצדו. בכל אופן שיהיה, הכלל הוא שהחמורים, בשעה שהם עוסקים בהובלת התוצרת ובנשיאתה, עובדים הם עבור הבעלים, ולפיכך זכאים לאכול ממה שהם נושאים - בכל דרך שתהיה להם גישה אליו - ואסור למנוע מהם.
להלכה, כפי שפוסק השולחן ערוך, אין כל חובה להאכיל את הבהמות בפועל, ואף לא לתת להן לאכול ממינים אחרים בשעת עבודתן. האיסור הוא רק למנוע מהן ולעכבן מלאכול את מה שנמצא על גבן, כל עוד הוא על גבן. אך משפרקו את המשא מעל גבי החמור, שוב מותר למנוע ממנו לאכול מאותה תבואה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין הפועל אוכל אלא מן המין שבו הוא עוסק באותה שעה, אף אם הוא עובר במטע אחר או עתיד לעבוד בו בהמשך היום; כי רשאי הוא למנוע עצמו ולשמור את תיאבונו עד שיגיע אל הפירות היפות; כי זכות האכילה אינה אלא בשעת מלאכה ממש, אלא שמשום השבת אבידה לבעלים התירו חכמים לאכול אף בהליכה מאומן לאומן ובחזרה מן הגת, שכן זו טובתו של בעל הבית עצמו; ובחלקה השני - שאף החמור הנושא משא זכאי לאכול ממנו, כל עוד לא נפרק מעל גבו.