בבא מציעא, פרק ד', משנה ד'. משנה זו ממשיכה מן הנקודה שבה עצרה המשנה הקודמת, ופותחת בקביעה: "אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה" - דיני אונאה חלים הן על הקונה והן על המוכר.
כלומר, במקרים שבהם שייך הדין, אין לגבות יותר מדי ואין לשלם פחות מדי: בין שהאדם הוא הקונה ששילם יתר על המידה, ובין שהוא המוכר שקיבל תמורה פחותה מדי עבור סחורתו; בין שנעשה הדבר במודע, שהסכים לעסקה גרועה, ובין שאירע בטעות (כגון השמטת ספרה בחישוב המחיר).
אונאה להדיוט ואונאה לתגר:
"כשם שאונאה להדיוט, כך אונאה לתגר" - הדין חל בין שהקונה או המוכר הוא הדיוט רגיל, ובין שהוא תגר: סוחר ואיש מקצוע, כעין סיטונאי העוסק בקנייה ובמכירה תדיר ומכיר היטב את המחירים. אף על פי כן נוקט תנא קמא, שאם הסוחר הסכים בסופו של דבר לעסקה גרועה, אף שהמחירים ידועים לו, בידו לחזור בו ולטעון כי הייתה כאן רמאות וניצול, ואין העסקה הוגנת, ולפיכך הוא מבקש לבטלה.
שיטת רבי יהודה:
"אין אונאה לתגר" - רבי יהודה חולק. הואיל והתגר מומחה במלאכתו ויודע היטב את מחירה של אותה סחורה, אין הוא יכול לטעון שלא ידע או שטעה. הסכמתו למחיר מלמדת שמחל על זכויותיו ביודעין, ואין זו אונאה. עניינה של אונאה הוא עושק וניצול, וכאן לא נוצל האדם: בעיניים פקוחות ידע מהו מחיר הוגן, ומסתמא נזקק לכסף מסיבה כלשהי והסכים לעסקה, המשתלמת מאוד לצד שכנגד. משכך אין בידו כל טענה.
ואולם דעת תנא קמא היא שדין אונאה חל על הקונה ועל המוכר כאחד, אף כשהוא מומחה בהערכת שוויים של דברים אלו.
"מי שהוטל עליו ידו על העליונה" - האדם שהוטלה עליו התרמית, היינו זה שיצא מופסד וקיבל את העסקה הגרועה, ידו על העליונה, ובידו הברירה:
"תן לי מעותי" - לחזור בו מן העסקה ולתבוע את כספו בחזרה.
"או תן לי מה שאוניתני" - להסתפק בהשבת סכום ההפרש שנגבה ממנו ביתר או שנחסר ממנו, כדי להעמיד את העסקה על מחיר הוגן.
שיעור האונאה ופסק ההלכה:
תנא משנתנו, רבי יהודה הנשיא, סובר שכבר בשיעור של שתות נכנס הדין לתוקפו, ולמי שנעשתה לו הונאה עומדות שתי האפשרויות: לבטל את המקח או לתבוע את כספו בחזרה - וזאת בשתות בדיוק.
ואולם אין ההלכה נפסקת כמשנתנו, אלא כדעת התנא רבי נתן, שהיה לעיתים, בשלבים המוקדמים, בר פלוגתא של רבי יהודה הנשיא, ונודע כדיין מומחה במיוחד בדיני ממונות. הוא ירד לעומקה של ההלכה וקבע, וכן נפסק:
אונאה של שתות בדיוק: מי ששילם יותר מדי או קיבל פחות מדי מקבל את ההפרש בחזרה, אך אין הוא יכול לבטל את המקח ולהשיב את המצב לקדמותו.
אונאה של יותר משתות: כדברי המשנה, הברירה בידו - אם ירצה יתבע את כספו בחזרה, ואם ירצה יבטל את העסקה.
חוסר הסימטריה שבין הקונה למוכר:
הפוסקים, ובהם הרמב"ם, פסקו שאף המוכר יכול לבטל את העסקה אם יצא מופסד, ואולם קיים כאן חוסר סימטריה. המחזיק בסחורה לאחר המכירה, הוא הקונה, עומד לו חלון זמן מוגבל בלבד, כפי שנתבאר במשנה הקודמת: פרק הזמן הנדרש כדי להראות את החפץ למומחה או לקרובו ולשוב. לעומתו, המוכר שהחפץ כבר אינו ברשותו, אין לו למי להראותו, ואין הדבר בא לתשומת לבו. לפיכך, אם לאחר זמן, שלושה ימים למשל, יעמוד על כך שהעסקה לא הייתה הוגנת ושיצא מופסד, רשאי הוא לבקש את ביטולה - ובלבד שהפער היה יותר משתות.
זכות המוכר מול תביעת ההפרש:
הרמב"ם מוסיף, וכפי שלומדים ראשונים רבים, שהנתאנה יכול לתבוע את כספו בחזרה או לבטל את המקח לגמרי. בתרחיש שבו בחר לתבוע את כספו בחזרה, לומדים ראשונים רבים שבאותו שלב יכול הסוחר שמכר לו את הסחורה לומר: "איני מחזיר לך את הכסף, אלא מבטל את העסקה". כלומר, אף הסוחר רשאי לבחור בביטול המקח ולחזור בו - ובלבד, לדעת רוב הראשונים, שאין הוא יכול ליזום את הביטול, אך רשאי הוא לדרוש ביטול כאשר החלופה העומדת לפניו היא השבת הרווח שהרוויח בעסקה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דיני אונאה חלים על הלוקח ועל המוכר כאחד, ולדעת תנא קמא אף על התגר הבקיא במחירים, ואילו רבי יהודה סובר "אין אונאה לתגר", שכן הסכמתו ביודעין נחשבת מחילה. עמדנו על זכותו של הנתאנה - "תן לי מעותי" או "תן לי מה שאוניתני" - ועל פסק ההלכה כרבי נתן: בשתות בדיוק מוחזר ההפרש בלבד, וביותר משתות הברירה בידו. כמו כן נתבאר חוסר הסימטריה שבין הקונה, שזמנו מוגבל, לבין המוכר שהחפץ אינו ברשותו, וכן זכותו של הסוחר לדרוש ביטול המקח כחלופה להשבת הרווח.