פרק א', משנה ד', ובה המשך העיסוק בקניין דברים שהם הפקר. הקונה דבר מן ההפקר נזקק למעשה קניין ממשי, פעולה הפועלת את העברת הבעלות. במיטלטלין - חפצים ניידים - מעשה הקניין הרגיל הוא הגבהה, הרמת החפץ, ואילו פעולות אחרות אינן מועילות.
דרכי קניין נוספות:
קניין חצר - כאשר החפץ מונח ברשותו הפרטית של האדם, והיא 'משתמרת', דהיינו שהחפץ מונח בה בבטחה ואינו עתיד להיעלם, שכן גדר או חומה מקיפות את הרשות ואין איש יכול להגיע אליו אלא בגניבה. במקרה כזה החצר נחשבת כידו של הבעלים וקונה עבורו.
קניין ארבע אמות - תקנת חכמים היא, שהעומד בתוך ארבע אמות של חפץ קונה אותו מעצם קרבתו אליו. תקנה זו נועדה למנוע מריבות בין הבריות: הראשון שהגיע למקום זוכה בחפץ, אף בלא שהגביהו.
אולם הכלל שארבע אמותיו של אדם קונות לו אינו חל אלא במקום שאינו רשות הרבים גמורה ואינו רשותו של אחר. ברשות הרבים, שבה מצויים אנשים רבים, אין לאדם ארבע אמות מוגדרות ונפרדות משלו, ולפיכך לא חלה בה התקנה - שהרי ממילא היו נולדות מתוכה אותן מריבות עצמן. מה שאין כן בסמטה, בצידי הדרכים או במקום שאין בו תנועה רבה, שבו עומד האדם במרחב נפרד משלו: שם ארבע אמותיו קונות לו, ואין צורך בהגבהה כלל.
הרישא - "נפל עליו":
אדם המהלך ברשות הרבים רואה מציאה מונחת על הארץ - פרוטה, דולר או מיליון דולר - "ונפל עליו", השתטח עליה כדי לזכות בה. בא אדם אחר "והחזיק בה". לשון "מחזיק" משמעה בדרך כלל אחיזה בלבד, אך בהקשר המשנה אין הכוונה לאחיזה גרידא, אלא שאחז והגביה את החפץ מן הקרקע. בכך נעשה החפץ שלו, והמגביה הוא הזוכה.
אף שהראשון שוכב על המציאה, אין בכך ולא כלום: הקפיצה על החפץ אינה מעשה קניין, ואין אדם קונה בישיבה או בהשתטחות עליו. ומאחר שמדובר ברשות הרבים, אף הימצאותו הקודמת של הראשון בתוך ארבע אמות אינה מועילה לו.
חקירה: נפילה שלא ברשות הרבים:
מה הדין במקום שאינו רשות הרבים - צידי הדרך שאין בהם תנועה, סמטה או שביל פרטי וכיוצא בהם? רבים לומדים שבמצב כזה היו ארבע אמותיו של אדם קונות לו, ואין המשנה עוסקת בכך כלל. אמנם יש אומרים, שעצם העובדה שהאדם קפץ על המציאה והשתטח עליה מגלה שכוונתו לקנות דווקא בדרך זו, בישיבתו או בשכיבתו עליה, ולא מכוח מנגנון ארבע האמות. ומאחר שהראה בדעתו שאין רצונו לקנות בדרך ארבע אמות, לא זכה בה ממילא. נמצא לפי גישה זו, שהחוטף את החפץ מתחת גופו ומגביהו - זכה בו ורשאי להשאירו אצלו.
הסיפא - חצר המשתמרת בבעלי חיים:
אף שהכלל הוא שחצרו המשתמרת של אדם קונה עבורו, אין כלל זה חל בדרך כלל בבעלי חיים: כל עוד יכולה הבהמה להיכנס ולצאת, לדלג מעל הגדר וכיוצא בזה, אין החצר נחשבת משתמרת לגביה. אך אם רגלה של הבהמה שבורה ואין בכוחה לעשות כן, ובעל החצר עומד בקרבת מקום ויכול להגיע אליה בטרם תצא - החצר משתמרת ביחס לאותה בהמה וקונה עבורו.
לפיכך, בעל החצר הרואה אנשים רצים אחר מציאה - אחר צבי שנשברה רגלו ואין בכוחו לברוח, או אחר גוזלות שעדיין אינם יכולים לעוף - ואומר "זכתה לי שדי", הרי "זכתה לו". אין מדובר במי ששומע על כך מרחוק, אלא במי שעומד סמוך למקום ויכול לגשת בעצמו ולתפוס את הצבי או את הגוזל. בכגון זה נחשב הדבר "משתמר" בחצרו, שהרי אין הבהמה יכולה לברוח משם, בין מחמת רגלה השבורה ובין מחמת שאין הגוזלות יכולים לעוף.
לעומת זאת, "היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין" - צבי המדלג בחצרו של אדם, שאפילו גדר גבוהה יקפוץ מעליה, או גוזלות שבתוך שטחו המוקף גדר היכולים לעוף משם - "ואמר זכתה לי שדי", שרצונו ששדהו ונכסיו יקנו לו את החיה, "לא אמר כלום". אין באמירתו ממש, שכן אין הדבר משתמר: הציפור תעוף והצבי ידלג משם. החיה נותרת אפוא בהפקרה, וכל התופסה ומגביהה - זכה בה לעצמו.
האם נדרשת אמירה בפועל?
העומד בסמוך, והגוזל אינו יכול לעוף - האם עליו לומר בפירוש שהחצר קונה לו, או שדי במחשבה, שהרי השדה פועל כידו וקונה עבורו כשהוא משתמר?
הרמב"ם - המשנה מתכוונת למה שהיא אומרת ואומרת את מה שהיא מתכוונת. לפיכך יש להוציא את הדברים בפה ולומר שהשדה קונה עבורו, ואם לא אמר - לא קנה את בעל החיים.
תוספות והרא"ש - אין הכרח לומר זאת בפירוש, ודי במחשבה בלבד. אם השדה שלו והוא משתמר ביחס למקום עמידתו, הרי זה קונה.
להלכה פסק המחבר בשולחן ערוך כדעת הרמב"ם, שחייב לומר זאת בפירוש כדי לקנות, ואילו הרמ"א פסק כתוספות וכרא"ש, שאף מחשבה מספקת כדי שהשדה יקנה לו את החיה, ושוב יוכל לתופסה בעצמו ולהשאירה אצלו.
ולשיטה זו, מה שנקטה המשנה שהאדם מכריז "זכתה לי שדי", אינו אלא כדי שהרצים לתפוס את הצבי שרגלו שבורה יחדלו מריצתם, שלא יבואו לידי מריבה, שהרי הוא מודיע להם שכבר קדם וזכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הנופל על המציאה לא עשה מעשה קניין, והמגביהה אחריו הוא הזוכה בה, שכן ברשות הרבים אף ארבע אמות אינן קונות. עוד למדנו כי חצרו של אדם קונה לו בעלי חיים רק כאשר היא משתמרת לגביהם - צבי שבור וגוזלות שלא פרחו והוא עומד בסמוך - ואילו בצבי הרץ כדרכו ובגוזלות המפריחים "לא אמר כלום". ולבסוף עמדנו על מחלוקת הרמב"ם מזה ותוספות והרא"ש מזה, אם נדרשת אמירה מפורשת או די במחשבה, וכפסיקת המחבר והרמ"א.