פרק ט', משנה ג'. אף משנה זו פותחת באותו עניין, אלא שכאן אנו עוסקים במצב של אריסות: הצדדים הסכימו לחלק ביניהם את יבול השדה - נניח חמישים אחוז לכל צד. ומה הדין כאשר האריס אינו רוצה לעבוד ואינו מוכן להשקיע את המאמץ הנדרש? על כך אומרת המשנה שהוא "מובירה" - מלשון 'בור', שדה שאינו חרוש - כלומר, הוא מותיר אותה שוממה ומוזנחת.
דין המשנה:
בעל הבית רשאי לתבוע אותו בבית דין. בית הדין מעריכים כמה היה השדה ראוי להוציא אילו היה האריס עושה את המוטל עליו, והאריס משלם מכיסו את החלק שהיה אמור להגיע לבעל הבית.
"שכך כותב לו":
המשנה ממשיכה ומביאה את נוסח ההתחייבות המקובל: "אם אוביר ולא אעביד - אשלם ממיטבו" - אם אשאיר את השדה בור ולא אעבדנו, אשלם כאילו הצמיח יבול.
מדוע נזקקה המשנה לנוסח השטר?
הנוסח שהמשנה מביאה הוא ההסכם המקובל שבין אריס לבעל הקרקע, ואין פירושו שאכן נחתם ביניהם חוזה בפועל. אילו היה בידם חוזה חתום, לא היה צורך במשנה כלל, שכן ברור שהחוזה מחייב והוא המסדיר את מערכת היחסים שביניהם. חידושה של המשנה הוא, שמכיוון שההסכם המקובל - כאשר מגיעים לכותבו - קובע שהאריס יעבוד ויתחלק ביבול עם הבעלים, משתמע מכך שגם בהיעדר חוזה מצופה ממנו לעבוד; ואם לא עשה כן, ניתן לתובעו ולחייבו לשלם לבעל הקרקע את מה שהיה מקבל אלמלא כן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של האריס שהוביר את השדה - שמין כמה הייתה ראויה לעשות, והוא משלם לבעל הבית את חלקו. יסוד החיוב הוא התנאי המקובל בשטרי אריסות, "אם אוביר ולא אעביד אשלם ממיטבו", ומן הנוסח המקובל למדים על עצם המחויבות אף במקום שלא נכתב שטר.