בבא מציעא, פרק ד', משנה ג'. בתחילת הפרק ציינו כי מכאן ואילך עוברת המסכת לנושא דיני מסחר. שתי המשניות הראשונות עסקו בפרטי קניינים וכספים, ומכאן - ממשנה ג' ועד סוף הפרק - נעסוק בדיני אונאה.
מהי 'אונאה'?
'אונאה' היא מילה שקשה לתרגמה. יש המתרגמים אותה כגביית יתר, תרמית או רמאות, ונראה שהתרגום הקרוב ביותר הוא ניצול ממוני. המילה מוכרת בעיקר בהקשר של אונאת דברים - צערו של אדם באמצעות מילים - ואילו כאן עסקינן באונאת ממון.
איסור זה הוא איסור דאורייתא, שנאמר: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" - בין במכירת סחורה לחברו ובין בקנייה מידו, אסור לאדם לרמות, לעשוק ולנצל את חברו בגביית מחיר מופקע. הקושי בתרגום נובע מכך שהאיסור פועל לשני הכיוונים: לא רק גביית יתר מן הקונה, אלא אף תשלום חסר למוכר. בשני המקרים גלום ניצול של הצד השני על ידי קביעת מחיר שאינו הוגן.
שלוש רמות של סטייה מן המחיר ההוגן:
משימתנו כאן להגדיר מתי חצה האדם את הגבול ועבר על איסור התורה. שלוש רמות יש בדבר:
סטייה מועטת: מכיוון שאין אפשרות לעמוד על המחיר ההוגן במדויק, ויש בשוק תנודות קלות, ההנחה היא שבני אדם מוחלים על פער קטן, בין בגבייה יתרה ובין בתשלום חסר. אין זו אונאה.
שתות (שישית) בדיוק: זהו שיעור האונאה. בשלב זה זכאי המתאנה לדרוש את השלמת הפער, ולפי לשון משנתנו אף להחזיר את המקח.
יותר משתות: המתאנה - בין קונה שנגבה ממנו יתר על המידה ובין מוכר שקיבל פחות מדי - רשאי לבטל את המקח כולו, שכן לא היה זה מסחר הוגן.
שיעור שתות - דוגמה:
אם המחיר ההוגן לתבנית ביצים הוא עשרים וארבעה שקלים, שישית ממנו היא ארבעה שקלים. כל עוד המחיר נמוך מעשרים ושמונה שקלים - הרי זה בכלל המותר. וכן לצד השני: מוכר הלחוץ לסגור את העסקה מפני שנחוץ לו מזומן, והקונה מנצל את מצוקתו ואומר לו: "לא אשלם עשרים וארבעה אלא עשרים ושלושה, עשרים ושניים או עשרים ואחד" - כל אלו בטווח המותר. אך משירד לעשרים, נמצא שסטה בארבעה שקלים, שהם שישית מן המחיר ההוגן, וזוהי אונאה. החישוב נעשה תמיד לפי שישית מן המחיר ההוגן.
מערכת המטבעות שבמשנה:
סלע - המטבע הגדול שבמערכת, ושווה ארבעה דינרים.
דינר (הוא הזוז) - מטבע הבסיס הנפוץ והשכיח, ובו שש מעות.
מעה - מטבע הכסף הקטן ביותר (וברבים: מעות, שהיא אף מילה כללית לכסף).
נמצא שבסלע אחד עשרים וארבע מעות. לפיכך בחפץ שמחירו ההוגן סלע - עשרים וארבע מעות - מותר לסטות בפחות מארבע מעות לכל כיוון; משסטה בארבע מעות לאחד הכיוונים, הגיע לשיעור אונאה.
ובלשון המשנה: "האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע - שתות למקח" - ארבעה מטבעות מעה מכסף מתוך עשרים וארבעה מטבעות הכסף שבסלע, שהם שישית ממחיר המקח.
"עד מתי מותר להחזיר":
משהגיעה הסטייה לשיעור זה, זכאי המתאנה - לפי לשון המשנה - להחזיר את הסחורה ולומר: "גבית ממני יותר מדי", או "שילמת לי פחות מדי". וכמה זמן עומד חלון זה לרשותו? על כך משיבה המשנה: "עד כדי שיראה לתגר או לקרובו" - פרק הזמן הדרוש לו כדי להראות את החפץ לתגר, איש מקצוע היודע להעריך את שוויו האמיתי, או לקרובו. כגון שקנה תבנית ביצים בעשרים ושמונה שקלים, ואשתו אומרת לו: "מחירן עשרים וארבעה, שילמת יותר מדי בשתות". באותה שעה בידו לחזור ולהחזיר; משנסגר החלון, שוב אינו יכול. (להלכה אין הוא רשאי להחזיר את החפץ בשתות אלא לדרוש את ההפרש, אף שמלשון המשנה משמע שאף החזרה בידו.)
דעת רבי טרפון:
"הורו רבי טרפון בלוד: האונאה שמונה כסף לסלע - שליש למקח" - רבי טרפון חולק על תנא קמא, ואף שאין ההלכה כמותו, קבע ששיעור האונאה אינו שישית אלא שליש: שמונה מטבעות כסף מתוך עשרים וארבעה. לפי דבריו, בחפץ שמחירו ההוגן עשרים וארבעה, כל עוד לא הגיע המחיר לשלושים ושניים כלפי מעלה או לשישה עשר כלפי מטה - הרי הוא בטווח המותר; משהגיע לשיעורים אלו, עבר על איסור אונאה.
"ושמחו תגרי לוד" - סוחרי לוד, שהיו כנראה אנשי מכירות אגרסיביים, שמחו בהוראה זו, שכן היא מרחיבה את מתח הרווחים שלהם. הבא לקנות אצלם תבנית ביצים היה שומע: "בשבילך מחיר מיוחד - 31.90", והם היו מנסים את מזלם להשיג מחיר גבוה בהרבה מן המחיר ההוגן.
"אמר להם: כל היום מותר להחזיר" - אמר להם רבי טרפון: אמנם הקלתי עליכם בשולי הרווח, אך כנגד זה הרחבתי את חלון הזמן. המתאנה רשאי כל היום כולו להחזיר את החפץ ולומר: "ברצוני לבטל את העסקה ולקבל את כספי בחזרה" - ולא רק לתבוע את השלמת ההפרש. נמצא שמדיניות ההחזרות המובנית במערכת נמשכת יום שלם.
"אמרו לו: ניחא לן, רבי טרפון, במקומנו" - השיבו לו הסוחרים: הנח לנו במנהגנו. אמת שהרחבת שולי הרווח יתרון היא, אך אפשרות ההחזרה במשך יום שלם עומדת לרעתנו. בשורה התחתונה מוטב לנו לעבוד בשיטה הקודמת: שלא לגבות יותר משתות, אך לא לאפשר ביטול העסקה מעבר לזמן הקצר שבו הולך הקונה להראות את החפץ למי שמבין בכך, וחוזר מיד.
"וחזרו דברי חכמים" - וחזרו התגרים והשווקים שבלוד לנהוג כדברי חכמים: שתות מהווה אונאה, וחלון ההחזרה הוא כדי שיראה את החפץ לתגר או לקרובו ויחזור מיד.
להלכה: ההלכה ברובה כמשנתנו, אלא שבשתות בדיוק - שלא כמשתמע מלשון המשנה - אין המתאנה רשאי לדרוש את ביטול העסקה כולה, אלא רק את השבת הפער לתיקון התשלום העודף או החסר, ולא יותר מזה. ביותר משתות, לדעת פוסקים רבים, ניתן לבטל את העסקה לחלוטין, ולשני צדדי העסקה כאחד; אלא שהצד המאנה אינו יכול לבטלה, כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואילו הצד המתאנה רשאי לבטלה באופן חד צדדי אם ירצה בכך.