במשנה הקודמת למדנו כי מן התורה, פועל העוסק בקטיפת יבול בשל, וכן העובד ביבול תלוש שטרם נגמרה מלאכתו, רשאי לאכול ממנו.
מקור ההיתר וההשלכה העולה ממנו:
יסוד ההיתר בעבודה ביבול תלוש נלמד בהיקש מן הכתוב "לא תחסום שור בדישו" - כשם שאסור לחסום את השור בשעה שהוא דש, כך אין לחסום, מבחינה הלכתית, את הפועל העוסק במלאכה, והוא רשאי לאכול.
מכאן עולה סברה: הואיל וההיתר נלמד מן השור, שמא נדרש שהפועל יעבוד באותו אופן שבו עובדת הבהמה - בכל גופו, בידיו וברגליו כאחד; ואילו העושה מלאכה מצומצמת, בידיו בלבד או ברגליו בלבד, אינו בכלל ההיתר. אולם אין זו ההלכה: כל העוסק ביבול, באיזה אבר שיהיה, אם היבול נמצא בשלב המתיר - התורה מתירה לו לאכול, כמבואר במשנה הקודמת.
לשון המשנה:
"היה עושה בידיו אבל לא ברגליו" - יושב במקומו ומעבד את היבול בידיו בלבד.
"ברגליו אבל לא בידיו" - כגון הדש ברגליו כדרך הבהמה, או הדורך ענבים להוצאת המיץ, בלא שימוש בידיו.
"אפילו בכתפו" - אף אם אינו עושה בידיו וברגליו כלל, אלא משמש בכתפו בלבד, כמעין שולחן שעליו מניחים דברים לפי שעה.
בכל האופנים הללו נאמר: "הרי זה אוכל" - מותר לו לאכול, שכן הכלל הוא שאם האוכל נמצא באותו שלב, התורה מתירה לו לאכול ממנו.
דעת רבי יוסי ברבי יהודה:
במשנה מובאת דעה חולקת, שאין ההלכה כמותה: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר, עד שיעשה בידיו וברגליו" - אין הפועל אוכל אלא כשהוא עובד כדרך שהבהמה עובדת, בידיו וברגליו יחד. כגון ההולך הלוך ושוב בכרם ובוצר ענבים: מזיז את רגליו ובוצר בידיו - הלה רשאי לאכול מן הענבים; אך היושב במקומו ועושה באבר אחד בלבד - אינו אוכל.
להלכה: אין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה, אלא כתנא קמא - כל העוסק במלאכת האוכל רשאי לאכול ממנו, ובלבד שהוא נמצא בשלב המתאים, כפי שהוסבר במשנה הקודמת.