בבא מציעא, פרק ב', משנה ג'. במשנה הקודמת נקבעו שתי אפשרויות בפני המוצא אבידה: או שרשאי הוא לשמור את המציאה לעצמו, או שמוטל עליו להכריז עליה כדי לקיים מצוות השבת אבידה, ולהמתין לבעלים שיבוא ויתן בה סימן. גישת המשנה לאורך הפרק כולו אינה "מצאתי חפץ, האם מותר לי לשמרו?", אלא "מצאתי חפץ, מהי חובתי כלפי חברי היהודי שהוא בעל האבידה?". במשנה הראשונה נאמר שאם התייאשו הבעלים, לפי שלעולם לא יקבלו את החפץ בחזרה, פקעו החובות, ולפיכך המוצא רשאי לשמור את המציאה. במשנה השנייה מדובר בחפץ שמן הסתם לא נתייאשו ממנו הבעלים, ולפיכך מוטלת על המוצא החובה לעשות כמיטב יכולתו כדי להשיבו.
קיימת אפשרות שלישית, שאינה לא זו ולא זו: אין המוצא רשאי לשמור את החפץ לעצמו, ואף אינו חייב ליטלו ולהכריז עליו. זהו מצב שבו נטילת החפץ וההכרזה עליו יגרמו לבעלים האמיתיים טרחה מרובה יותר מאשר אם יונח החפץ במקומו. נקודת המוצא של משנתנו היא, אפוא, שאלה חדשה: היכן נמצאה האבידה? מלבד השאלות שנשאלו קודם לכן - האם יש בחפץ סימן או אין בו סימן, האם הונח דרך הנחה או נפל דרך נפילה - מבקשת המשנה לברר באיזה סוג של מקום נמצא החפץ.
שלושה סוגי מקומות:
מקום המשתמר - אזור מוגן, מקום בטוח להשאיר בו חפץ ולשוב וליטלו לאחר זמן.
מקום שאינו משתמר - מקום שאין בו שמירה כלל, וחפץ שיונח בו לא יימצא עוד, מחמת שקצים וכיוצא בהם.
מקום המשתמר קצת - קטגוריית ביניים, מקום המוגן חלקית, בטוח במידה מסוימת אך לא לגמרי. כאשר נמצא חפץ במקום כזה, נותרת השאלה בספק: האם הניחו שם הבעלים בכוונה ובדעתם לשוב וליטלו, או שמא הניחוהו שם בטעות? מספק זה מסתעפת השאלה אם חלה כאן מצוות השבת אבידה, או שיש להניח לחפץ במקומו.
"מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים":
ה'גפה' היא מעין גדר, וה'גדר' במשנה אינה כגדר שבלשון ימינו, אלא חומה נמוכה העשויה אבנים המגובבות זו על גב זו, המתפקדת כגדר. מאחורי גדר זו נמצאו גוזלות מקושרים - אפרוחים שכנפיהם נקשרו, ומחמת כן אין הם יכולים לעוף משם. אלא שמכיוון שאין אלו אלא גוזלות, אין בהם סימן: אופן קשירת הכנפיים לאחור או כלפי מטה הוא הדרך הרגילה, ואין בו כל ייחוד. נמצא שאין בידי מי שאיבדם למסור בהם סימן כדי לתובעם בחזרה, ועוד שבעלי חיים אלו נעים ממקום למקום ואין להם מקום קבוע.
הוא הדין אם נמצאו הגוזלות "בשבילין שבשדות" - שביל צדדי בין הגבעות, אי שם בשדות, שאין דרך רבים לעבור בו, ולפיכך אף הוא בגדר מקום המשתמר קצת ואפשר להשאיר בו חפצים לזמן מועט. עתה עומדים אנו בספק: האם הניח אדם את הגוזלות שם בכוונה ובדעתו לשוב וליטלם, או שמא אבדו ממנו והוא מבקש לקבלם בחזרה? והרי גם אם אבדו ממנו, מה תועלת יש בנטילתם? איזה סימן יוכל למסור? אין ודאות במניין הגוזלות, אין סימני היכר, שכן אין בהם דבר ייחודי, ואין מקום מדויק שבו הונחו, שהרי הגוזלות מקפצים ממקומם. לפיכך אומרת המשנה: "הרי זה לא יגע בהן". אין ליטלם, שכן בנטילתם פוגע המוצא בבעלים העשויים לחזור וטרם התייאשו, וייתכן מאוד שהחפץ שייך לאחר. ומכיוון שספק דרבנן הוא, אין ליטלם, אלא להניחם במקומם.
"מצא כלי באשפה":
בעולמה של המשנה לא היו בני אדם משליכים חפצים; אלא אם היה בהם שימוש כלשהו, ולו קטן, היו חוזרים ומשתמשים בהם. שלא כבימינו, שאם נמצאת סכין באשפה וידיתה רופפת, או ספל שנפגם, ברי שאין אלו אלא פסולת - במשנה ההנחה היא שאדם חפץ בסכינו או בספלו אף אם התרופפו או נפגמו, ולפיכך על המוצא להניח שהבעלים מבקשים אותו בחזרה. ועוד: האשפה אינה מקום השלכה בלבד, אלא אף מקום הטמנה. בעבר לא היה מקום אחסון מרובה, וכשהיה בידי אדם חפץ בעל ערך ולא היה לו היכן להניחו, היה טומנו במקום שאין הבריות מצויות בו, כגון באשפה, כדי לשוב וליטלו לאחר זמן. ומדובר במזבלה קבועה שאינה מפונה מעת לעת, כך שהחפץ יישאר בה עד שיבוא הבעלים ויתבענו.
אומרת המשנה: "אם מכוסה" - אם החפץ שנמצא היה מוסתר לגמרי וטמון, כגון שחפר אדם גומא באשפה, הניח בה את כוסו וחזר וכיסה אותה, ובשעה שחפר המוצא באשפה כדי למצוא מקום להטמין בו את כוסו נתקל בכוסו של חברו - עליו להניח שקדמו חברו והניחה שם למשמרת, ובדעתו לשוב וליטלה. לפיכך "לא יגע בו", אלא יניחנו במקומו, שהרי ברור שהונח שם בכוונה, ואין זו אבידה כלל שיש בה מצווה, אלא מקום מסתור בטוח של אדם. ואף אם יבקש המוצא להחמיר מספק, ליטול ולהכריז כדי שיוכלו הבעלים לקבל את החפץ - כותב הרמב"ם שבכך הוא מטריח את הבעלים: הלה יבוא לבקש את חפצו בשעה שיזדקק לו, לא ימצאנו במקומו, וייאלץ לאתר את המוצא, וטרחה מרובה בדבר. לפיכך מוטב שלא לעשות דבר, שכן הראיות, כפי שהמשנה רואה אותן, מלמדות שהחפץ הונח שם בכוונה ואין זו אבידה.
אך "אם מגולה" - אם החפץ נמצא באשפה כשהוא גלוי, נמצא שלא הוסתר שם ולא הונח בכוונה. ואף שאשפה היא, מניחה המשנה שכלי הראוי ללבישה או לשימוש אין סברה שהושלך, אלא ילבשוהו עם טלאי או ישתמשו בו אף שנפגם. ומשום כך "נוטל ומכריז" - נוטלו ומכריז עליו כדי להשיבו לבעליו. וההנחה היא שבכל כלי יש סימן כלשהו, ושהבעלים חפצים בו.
"מצא בגל ובכותל ישן":
לעיתים נמצא חפץ במקום המשתמר, אלא שהוא ישן כל כך עד שניתן להניח בבטחה שהבעלים כבר התייאשו ממנו מכבר, או שמעולם לא היה שייך ליהודי. שהרי הכתוב אומר "לאחיך" - אחיך הוא זה שאליו יש להשיב אבידה, ואין הדבר חל בנוגע לגוי. 'גל' הוא תל וערימה: כותל שהתפורר ונעשה ערימת הריסות, ובתוך ערימת האבנים נמצאה, למשל, סכין. וכן אם נמצאה הסכין בתוך כותל ישן.
מהו כותל ישן? כותל שעמד זמן רב כל כך עד שנשתכח מי בנאו ומקורו אינו ידוע לנו. ומשום כך ייתכן מאוד שבעלים קודם, גוי שדר כאן לפנים או כל אדם אחר, הטמין את הסכין בכותל, ובינתיים נפל הכותל והתיישן, והראיה היא שהחפץ שייך לאדם אחר. וטעם הדבר, כפי שמבארת הגמרא, שמדובר בחפץ הנראה כמי ששוהה כאן זמן רב מאוד: אף אם יש בו סימן, הוא העלה חלודה בינתיים וכולו מכוסה בה. ברי אפוא שמי שהניחו כאן שכח ממנו זה מכבר ונטשו, והרי הוא הפקר, ולפיכך רשאי המוצא ליטלו.
אולם אם נמצא החפץ בכותל "חדש", אין הכוונה לכותל שנבנה בשבוע שעבר; אפשר שהוא עומד כאן מאה שנה. אלא שאם הדר שם כיום ישב במקום מאז שבנה סבו רבא את הכותל, וסבו ירש את הבית מסבו רבא, והוא ירש אותו מסבו - הרי שידועה לנו זהות הבעלים, ואנו יודעים שמה שנמצא בכותל שייך להם. יש להניח, אפוא, שהחפץ שייך לבעל הבית והנחלה. ומי ששוכר את המקום לסוף שבוע ומתארח בו אינו רשאי להניח שהחפץ שלו; עלינו להניח שהוא של בעל הנחלה, שהרי הוא מצוי שם מלכתחילה, כשם שהכותל עמד שם מלכתחילה.
מוסיפה המשנה ומבררת: אם יש בכותל חור מפולש מקצה לקצה, שקצהו האחד פונה לרשות היחיד וקצהו האחר לרשות הרבים - אפשר שהדר שם, או סבו, תחב את החפץ לתוך הכותל ושכח ממנו, ועדיין הוא שלהם; ואפשר שאדם מן הרחוב הניחו שם למשמרת, ובדעתו היה לשוב וליטלו, ושכח. לפיכך, כשנמצא חפץ מכוסה חלודה ששהה שם זמן רב, מיקומו בכותל הוא שיקבע מהיכן הגיע.
בחציו החיצון של הכותל - הצד הפונה לרשות הרבים והקרוב אליה: אם החפץ מכוסה חלודה או אבק, או רקוב אם של עץ הוא, סימן שהונח שם לפני זמן רב, ומי שהניחו שם ודאי אינו עתיד לחזור, שהרי לא היה מניח לחפצו להירקב. ומאחר שהוא בצד הפונה לרשות הרבים, מן הסתם אדם מן השוק הניחו שם. לפיכך "שלו" - המוצא רשאי לשמרו, ואף אם יש בו סימן, שכן ננטש, ואפשר להניח בבטחה שהבעלים לא יבוא לבקשו, אלא איבד תקווה ונתייאש, והרי זה הפקר וזכה בו המוצא.
בחציו הפנימי של הכותל - הצד הקרוב לשטח הבית יותר מלרשות הרבים: אין המוצא רשאי ליטול את החפץ, וחייב הוא להשיבו לבעליו. ואף אם ברור שהחפץ מונח שם כחמישים שנה, כל עוד מדובר בכותל "חדש", דהיינו שהיה שייך מראשית בנייתו למשפחה שהיא בעלת הבניין כיום - עדיין החפץ שלהם. ואף אם שכח ממנו הסב, אין בכך כדי להפקירו; הוא ברשותם ונשאר שלהם לעולם.
הגמרא מעירה כי ההכרעה על פי הצד הקרוב לרשות היחיד או לרשות הרבים אמורה בחפץ שאוחזים בו משני צדדיו, כגון כף. אך בסכין חדה, שאין אדם אוחז בלהבה אלא בידיתה, ניתן לראות לאיזה כיוון היא פונה ומהיכן הוכנסה, שהרי הוכנסה מכיוון הידית. ולפיכך למקום שהידית פונה אליו - לשם היא שייכת: פנתה הידית כלפי רשות הרבים, הרי היא של רשות הרבים, וכן להפך.
"אם היה משכיר לאחרים":
המקרה האחרון עוסק בבית שהושכר לשוכרים רבים. לשון המשנה סתומה: "אם היה משכיר לאחרים, אפילו בתוך הבית - הרי אלו שלו". כלומר, אף אם נמצא החפץ בתוך הבית, ואף אם יש בו סימן, רשאי המוצא ליטלו. ומדוע? אומרת הגמרא שאי אפשר להעמיד את המשנה כפשוטה, שהרי היא סותרת את כל האמור לאורך הפרק כולו. יסוד הדברים הוא שכאשר דרו במקום כמה אנשים, כל אחד מהם נטל את חפציו עמו בצאתו ובדק אחריהם ולא הותיר דבר; ולפיכך כל הנמצא במקום יש להניח בביטחה שהוא של השוכר האחרון שדר בו. ומעמידה הגמרא את משנתנו באחד משני אופנים:
שהשוכר הקודם היה גוי - ומשום כך אין מצוות השבת אבידה חלה בהכרח, והמוצא רשאי לשמור את החפץ לעצמו.
שהדיירים הקודמים היו שלושה בני אדם שאינם קשורים זה לזה, וכולם יהודים - ומאחר שהחפץ עשוי להיות של כל אחד משלושתם, מי שאיבדו יניח שאחד משני האחרים גנבו ממנו, ולפיכך ודאי נתייאש. וכשזו ההנחה הסבירה, המוצא רשאי לשמור את החפץ לעצמו, שהרי יכול הוא להניח בביטחה שהמאבד לא ישוב ליטלו מפני שנתייאש.
ראוי לציין כי אף שמצוות השבת אבידה אינה חלה כלפי גוי, שנאמר "אחיך" - חברך היהודי - ישנם מקרים רבים שבהם הדבר הנכון הוא להשיב את האבידה לגוי, משום קידוש השם ומשום דרכי שלום. מובן מאליו שתיווצר איבה גדולה אם יידע אדם שנמצאו חפציו ואין משיבים לו אותם. אין זה, אפוא, פשוט כל כך למעשה, אף שמצוות השבת אבידה כשלעצמה בוודאי אינה חלה - לא מצוות עשה ולא מצוות לא תעשה - כלפי גוי.
לסיכום: במשנה זו נוספה שאלה חדשה לבירור דין המציאה - באיזה סוג של מקום נמצאה האבידה: מקום המשתמר, מקום שאינו משתמר, או מקום המשתמר קצת. למדנו כי בגוזלות מקושרים שנמצאו אחר הגפה או בשבילין שבשדות, שאין בהם סימן ומקומם אינו קבוע, "לא יגע בהן"; בכלי שנמצא באשפה - אם מכוסה, מקום מסתור הוא ולא יגע בו, ואם מגולה, נוטל ומכריז; בגל ובכותל ישן, שהחפץ שוהה בו זמן רב ומקורו אינו ידוע, הרי זה שלו, ואילו בכותל חדש שבעליו ידועים - חציו החיצון שלו וחציו הפנימי של בעל הבית, ובסכין הולכים אחר כיוון הידית; ובבית שהושכר לאחרים - הרי אלו שלו, בין שהשוכר הקודם היה גוי ובין שדרו בו שלושה יהודים שאינם קשורים זה לזה, שהמאבד ודאי נתייאש.
מכיוון שהלכות אלו מורכבות במקצת, בכל הנוגע להלכה למעשה ראוי לשאול רב מורה הוראה.