משנה ג' בפרק עשירי של מסכת בבא מציעא היא המקרה האחרון בסדרת דיני הבית והעלייה. אנו שבים כאן למצב שבו הבניין שייך לשני בעלים נפרדים: האחד בקומת הקרקע והשני בעלייה שמעליה. הבניין קרס, ובעל הבית שבקומה התחתונה אינו מעוניין לבנותו מחדש. בעל העלייה מוצא עצמו תקוע, שכן אין ביכולתו לבנות את דירתו כל עוד אין על מה להעמידה. כיצד, אם כן, נפתר המבוי הסתום?
לשון המשנה:
"הבית והעלייה של שניים שנפלו" - דירה דו-קומתית הנמצאת בבעלותם של שני אנשים נפרדים, והמבנה קרס.
"אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות, והוא אינו רוצה לבנות" - בעל הקומה השנייה תובע מבעל הקומה הראשונה לבנות את חלקו, וזה מסרב.
"הרי בעל העלייה בונה את הבית ודר בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו" - בעל העלייה בונה בעצמו את דירת הקרקע וישב בה, עד שבעל הבית ישיב לו את מלוא הוצאותיו. לאחר מכן ניתן להמשיך ולבנות את הקומה השנייה.
מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה - 'זה נהנה וזה לא חסר':
רבי יהודה חולק על כך, ומחלוקתו נעוצה בשאלה יסודית המצויה במקומות נוספים בש"ס: 'זה נהנה וזה לא חסר'. כאשר אדם נהנה מחברו, ולחברו לא נגרם הפסד כלשהו, האם הנהנה חייב לשלם? למשל, אדם שנכנס לביתו של חברו וישן במרתפו בלא ידיעתו והלך לדרכו - האם עליו לשלם דמי שכירות, בשעה שבעל הבית לא הפסיד מכך מאומה?
מכאן לענייננו: בעל העלייה עבר להתגורר בדירתו של בעל הבית שלמטה. האם לאחר שיקבל בחזרה את הוצאותיו יידרש לשלם שכר דירה למפרע? אמנם הוא זה שנשא בעלות הבנייה, אולם משעה שהוחזרו לו הוצאותיו במלואן (והמשנה אינה מתחשבת בערך הזמן של הכסף), נמצא שבא על שלו, ובפועל נהנה ממגורים בדירת חברו.
הכול תלוי, אפוא, במידת ההנאה: אם לבעל העלייה לא היה מקום אחר לגור בו, הרי שנהנה ממגורים בדירת חברו, ואילו בעל הבית שלמטה - שמלכתחילה לא רצה לבנות - לא חסר דבר. זהו בדיוק המקרה של 'זה נהנה וזה לא חסר': לדעת רבי יהודה חייב לשלם, ולדעת תנא קמא פטור.
שיטת רבי יהודה:
מחמת חשש זה נוקט רבי יהודה עמדה אחרת: אם בעל העלייה בא לבנות את הבניין מחדש, עליו לבנות את שתי הקומות מכיסו. משעשה כן, רשאי הוא לרדת ולהתגורר דווקא בקומה התחתונה, כדי להפעיל לחץ על בעל הבית ולומר לו: הריני יושב בביתך עד שתחזיר לי את הוצאותיי. וכיוון שבנה גם את העלייה, ויכול היה לגור בה באותה מידה, אין הוא מפיק כל הנאה ממשית מן הדירה התחתונה - ישיבתו שם אינה אלא אמצעי לחץ. משום כך, משיקבל את כספו בחזרה, אינו נדרש לשלם שכר דירה כלל.
וכך שנינו בלשון המשנה:
"אומר אף זה הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר" - מי שגר קודם למעלה ועבר לגור למטה, משיקבל את החזר הוצאותיו יידרש לשלם שכר דירה על ההנאה שבמגורי חינם.
"בעל העלייה בונה את הבית ועושה עלייה ומקרה את העלייה" - זו דרך הפעולה הראויה כדי להיפטר משכר דירה: לבנות מכיסו את הבניין כולו, על שתי קומותיו.
"ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו" - ואז רשאי לשבת בקומה התחתונה עד שיושבו לו הוצאותיו, ומשיקבלן אינו חייב בשכר, שהרי יכול היה לגור באותה מידה בעלייה שבנה.
אף שסברה זו אינה פשוטה ואינה מובנת מאליה, זוהי שיטתו של רבי יהודה - ואין הלכה כמותו.
להלכה:
נפסקה הלכה כתנא קמא. באופן כללי נקבע הכלל ש'זה נהנה וזה לא חסר' - פטור. ואולם זהו שלב ראשון בלבד, שכן קיים כלל נוסף: אם נגרם לחברו הפסד מועט, כלומר שהוא חסר במקצת, הנהנה חייב לשלם. לכאורה במשנתנו שייך הדבר, שהרי בעל העלייה עשוי לשחוק את הדירה ולהפחית מערכה, למשל בהשחרת הקירות מחמת הבישול וכיוצא בזה.
למעשה, השולחן ערוך פוסק אף כאן כתנא קמא, מן הטעם שאחריותו של בעל הבית שלמטה, כשותף בבעלות על הבניין, הייתה לבנות מחדש את דירתו התחתונה עבור בעל העלייה. משום כך רשאי בעל העלייה להיכנס ולגור שם ללא כל חשש, ואף אם גורם בלאי מסוים בדירה ונמצא שחברו חסר במקצת - אינו חייב לשלם לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בעל העלייה רשאי לבנות בעצמו את דירת הקרקע ולשבת בה עד שיושבו לו הוצאותיו. נחלקו בכך תנא קמא ורבי יהודה ביסוד 'זה נהנה וזה לא חסר': לדעת רבי יהודה עליו לבנות את שתי הקומות, ורק אז ייפטר משכר דירה; ואילו לדעת תנא קמא, שהלכה כמותו, פטור הוא מן השכר, שכן האחריות לבניית הקומה התחתונה מוטלת מלכתחילה על בעליה.