בבא מציעא, פרק א', משנה ג'. בסיום המשנה הקודמת עמדנו על הכלל "המגביה מציאה לחבירו - קנה חבירו": אדם המגביה חפץ של הפקר מן הקרקע עבור חברו, חברו הוא שזוכה בו. משנתנו באה לדון בגדריה של הלכה זו, במקרה שבו עומדים לפנינו שני אנשים: האחד רוכב על גבי בהמה, והשני מהלך לצידו על הקרקע.
לשון המשנה:
"היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה, ואמר לחבירו: תנה לי" - הרוכב רואה חפץ מונח על הקרקע שברצונו לזכות בו לעצמו. מדובר בחפץ שאין בו חיוב השבת אבידה - אבן נאה ונוצצת וכיוצא בזה - והוא פונה אל ההולך על הקרקע ומבקש ממנו לתת לו אותה.
הדיוק בלשון "תנה לי":
לשון זו, אף שנראית טכנית וסמנטית, מדויקת היא: אין בה הוראה לזכות במציאה עבור הרוכב, אלא בקשה לתתה לידיו. משמע, מעשה הקניין בפועל אינו חל אלא בשעה שהחפץ מגיע לידיו של הרוכב.
המקרה הראשון: "נטלה ואמר: אני זכיתי בה - זכה בה":
אם ההולך על הקרקע הגביה את האבן ואמר "אני זכיתי בה" - כלומר, הרימותי אותה והריהי שלי, ומשעת ההגבהה קניתיה - הרי הוא הבעלים. אף שהגביה אותה בעקבות דבריו של הרוכב, הרוכב מעולם לא ציווה עליו לזכות בה עבורו. אין אנו יודעים מה עבר בליבו של המגביה, ואין כל יסוד להניח שהתכוון דווקא לזכות בה בשביל הרוכב כאשר לא כך נצטווה. משום כך נאמן הוא לומר שזכה בה לעצמו.
ואילו אמר "זכה לי בה":
מקרה זה אינו מפורש במשנה: אילו היה הרוכב אומר במפורש "זכה לי בה", וההולך על הקרקע היה מגביה אותה, היינו מניחים שזכה בה עבור חברו - אלא אם כן פצה את פיו והצהיר קודם ההגבהה: "איני זוכה לך, אני נוטלה לעצמי". ואם יבוא הדבר לפני בית דין, יאמרו לו: מסתבר שכאשר הגבהת את החפץ עשית זאת מכוח ההוראה לזכות בו עבור חברך, וחזקה שאכן זכית עבורו. ואם יטען שלא כך חשב בליבו, ישיבוהו: דברים שבלב אינם דברים. אין אנו יודעים אלא את העובדות הגלויות שבמציאות, והעובדה היא שנצטווית לזכות עבורו, וכך אכן נראה שעשית.
המקרה השני: "אם משנתנו לו אמר: אני זכיתי בה תחילה - לא אמר כלום":
כאן ההוראה הייתה "תנה לי", וההולך על הקרקע אכן נתן את המציאה לידיו של הרוכב. לאחר שהאבן כבר מונחת בידו של הרוכב, אומר לו ההולך: אמנם נתתי אותה לידך, אך דע לך שקודם שנתתיה התכוונתי לזכות בה לעצמי, ואיני מוסרה לך אלא כדי שתביט בה, או כפיקדון ולשמירה בעלמא.
על כך פוסקת המשנה "לא אמר כלום" - לאמירתו אין כל תוקף הלכתי. שהרי בנתינת החפץ לידיו של הרוכב פעל לפי הוראתו, ואין במעשה זה קניין לעצמו. ואם אכן כך חשב בליבו, אין אנו יודעים זאת; כל הנראה לעינינו הוא שנתן את החפץ לרוכב, והרוכב נטלו לידו. לפיכך נפסק שהמציאה שייכת לרוכב.
לסיכום: משנתנו מלמדת שהכול תלוי בלשון הבקשה ובמעשה בפועל. באומרו "תנה לי" - לא ציווה לזכות עבורו, ולכן המגביה שאמר "אני זכיתי בה" זכה בה; אך משנתן את המציאה לידי הרוכב, שוב אין בטענתו "אני זכיתי בה תחילה" כלום, שכן דברים שבלב אינם דברים, ואין הולכים אלא אחר המעשה הגלוי שלפנינו.