בבא מציעא, פרק ג', משנה ג'. במשנה זו מובאים שני מקרים, והדין בשניהם זהה. בשניהם מדובר באדם המבקש לעשות את הדבר הנכון ולתקן את מעשהו, אלא שאינו יודע למי בדיוק הוא חייב את הכסף:
הגזלן: אדם שעבר עבירה וגזל ממון, וכעת מבקש להשיבו לבעליו האמיתיים - אך אינו יודע מי מבין השניים הוא הנגזל.
השומר שפשע: שומר שהתרשל באחריותו, וכעת מבקש לפתור את העניין - אך אינו יודע למי מבין השניים הוא חייב.
יש להדגיש את גדר המקרה: אין כאן שום אדם התובע ממנו ממון. האיש עשה מעשה שאינו ראוי, וכעת מבקש מרצונו לצאת ידי שמיים - לתקן את חשבונו למעלה כדי שלא ייענש על מעשיו. כל הבעיה היא שאין הוא יודע למי עליו לתת את הכסף שהוא חייב.
לשון המשנה:
"אמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם" - הוא אומר לשני אנשים שגזל מאחד מהם מאה דינר, ואינו זוכר ואינו בטוח מי משניהם הוא, אך רצונו להשיב את הכסף.
"או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזהו" - זהו המקרה השני, שההלכה בו זהה מבחינת העקרונות: מי ששימש שומר אומר שאביו של אחד מן השניים הפקיד בידו מאה דינר לשמירה, ואין הוא יודע במי מדובר.
"נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו" - כיוון שכוונתו לצאת ידי שמיים בוודאות, נותן הוא מאה לכל אחד משני האנשים. נמצא שהוא מפסיד מאה נוספת - המאה שנטל ומשיב, ועוד מאה שנייה - וזאת כדי לוודא שמי שנפגע מרשלנותו או מגזלתו יקבל בחזרה את מלוא סכומו.
החידוש שבמשנה:
כדי לעמוד על משמעות הדין, יש להשוות אותו למקרים אחרים. אילו היו שני האנשים תובעים אותו, וכל אחד מהם טוען "המאה שלי היא", מה היה עליו לעשות? במקרה רגיל, שבו לא עשה האדם דבר שאינו ראוי ואין האשמה תלויה בו, יכול היה לומר: "הרי לפניכם המאה, הסתדרו ביניכם", ובית דין המתערב בדבר היה מחלק את הסכום ביניהם חצי בחצי מחמת הספק.
אולם מקרה משנתנו אינו כן. כאן האדם עשה מעשה שאינו ראוי - או שהתרשל בתפקידו כשומר או שהיה גזלן - ולפיכך הטילו עליו חכמים קנס. הם אומרים לו: אמנם אילו לא היית עושה מעשה שאינו ראוי, יכולת להשיב את המאה ולהניח לשני האנשים להסתדר ביניהם (שהרי אחד מהם ודאי משקר), אך כיוון שנהגת שלא כהוגן - בין כשומר שפשע ובין כגזלן - קונסים אותך לשלם פעמיים.
למעשה, במקרה שבו שניהם תובעים, כל אחד מהשניים הטוען שחייבים לו את המאה נדרש להישבע שהממון שלו הוא, שהרי המוציא ממון מחברו ואין בידו ראיה גמורה - חייב שבועה. לאחר שנשבעו שניהם, משלם הוא לשניהם. תשלום כפול זה הוא קנס ועונש על כך שנהג שלא כהוגן מלכתחילה; אילו לא היה פושע, לא היה נושא באחריות ולא היה משלם פעמיים.
מדוע נקטה המשנה דווקא ב"אביו של אחד מכם":
משנתנו עוסקת באדם המבקש לעשות את הדבר הנכון ולתקן את המצב אפילו בדיני שמיים, ולכן נקטה במקרה שדווקא אביו של אחד מהשניים הפקיד אצלו את הכסף. שכן אילו היה מדובר בשני האנשים עצמם, שהם שהפקידו, היה כל אחד מהם יודע את האמת: כשהוא אומר "איני יודע מי מכם", אחד מהשניים היה אמור לומר "יודע אני שאני הוא". ובמצב כזה לא היה נחשב פושע גמור, ולפיכך לא היה חייב לשלם פעמיים.
אך במקרה שלפנינו, כיוון שפשע, קונסים אותו, ועליו לשלם פעמיים אם ברצונו לצאת ידי שמיים - ואפילו אין אותם אנשים נשבעים שהכסף מגיע להם.
לסיכום: במשנה שני מקרים - גזלן ושומר שפשע - שבהם מבקש האדם מיוזמתו לצאת ידי שמיים אך אינו יודע למי מבין השניים הוא חייב. הדין הוא "נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו": מפני שנהג שלא כהוגן, קונסים אותו חכמים בתשלום כפול, ואין הוא יכול להסתפק בהנחת המאה בפני השניים שיסתדרו ביניהם. עוד עמדנו על הטעם שנקטה המשנה בהפקדת אביו של אחד מהם דווקא - כדי שיהיה זה מקרה שאיש מן השניים אינו יודע את האמת בבירור.