בבא מציעא, פרק ח' משנה ג' - האחרונה שבמשניות העוסקות בדיני שומרים. יסודה של המשנה פשוט: השואל חייב באונסין, אך אין חיוב זה חל עליו אלא מן הרגע שנכנס החפץ השאול לרשותו. מכאן מבקשת המשנה לברר את דינו של גורם מתווך, אדם המעביר את החפץ מן המשאיל אל השואל: באיזה שלב מקבל עליו השואל את האחריות ומתחייב אף באונסין?
התשובה בקצרה:
החפץ נעשה שאול משעה שהגיע לידו של השואל ולרשותו, או לידיו של אדם שמינה והסמיך להיות שלוחו. כל עוד לא הסמיך השואל שליח, אין נפקא מינה בזהותו של המקבל - בין שהוא בנו, בין שהוא עבדו ובין שהוא שלוחו הקבוע. אם מסר המשאיל את החפץ לאחד מאלה, אין זה נחשב עדיין חפץ שאול שהשואל חייב עליו באונסין, עד שיגיע לידו או לידי שלוחו המוסמך. זוהי נקודתה של המשנה שלפנינו.
לשון המשנה - המקרה הפטור:
"השואל את הפרה ושילחה לו ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו, או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל, ומתה - פטור" - כלומר, בעל הפרה המשאיל אותה שולח אותה באמצעות אחד מן המתווכים הבאים:
"ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו" - בנו של המשאיל, עבדו או שלוחו.
"או ביד בנו, ביד עבדו, ביד שלוחו של שואל" - אף בנו של השואל, עבדו או שלוחו, כל עוד לא הוסמכו לפעול בשמו.
"ומתה - פטור" - אם מתה הפרה בעודה ברשותו של אותו מתווך, השואל פטור מן האונסין, שכן טרם קיבלה לרשותו ולא נעשה שואל המתחייב באחריות מעין זו.
המקרה החייב - כשהתמנה השליח:
"אמר לו השואל: שלחה לי ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך" - בכל המקרים הללו חייב השואל מן הרגע שהגיעה הפרה לידי המתווך, שהרי הוא עצמו ביקש שתישלח בדרך זו.
"או שאמר לו המשאיל: הריני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנך, ביד עבדך, ביד שלוחך, ואמר לו השואל: שלח, ושלחה ומתה - חייב" - אף כאשר היוזמה באה מן המשאיל, ואין נפקא מינה מיהו המתווך, כיוון שהשואל השיב "שלח" והסכים לדרך המסירה, ומתה הפרה בעודה ביד המתווך - הרי הוא נחשב כבר לשואל, חייב באונסין ועליו לשלם את שוויה של הפרה שמתה.
סייג בעניין העבד:
עבד כנעני נחשב כשלוחה משפטית של בעליו. לפיכך, המקרה שבו עבדו של המשאיל משמש מתווך מטעם השואל, ואף הוסמך לכך, מוכרח להיות בעבד עברי, שיכול לפעול כשליחו של המקבל. אך בעבד כנעני, אפילו הוסמך לכך, עדיין נחשב הדבר כמונח בידיו של המשאיל, עד שיעבור פיזית לידי השואל.
"וכן בשעה שמחזירה":
אותו הדין נוהג אף בשעת ההחזרה: הפרה נשארת ברשותו ובאחריותו של השואל עד שימסרנה לרשות המשאיל - בין לידו ולרשותו ממש, ובין לידי שליח שהמשאיל הסמיך לפעול מטעמו. כאן מסתיימת המשנה.
נקודה אחרונה - גדר זמן השאלה:
אין אדם נחשב שואל אלא בזמן שהוא רשאי להשתמש בחפץ. כך למשל, אדם ששאל פרה לחרוש בה את שדהו ביום שלישי, וקיבל את רשות המשאיל:
אם נמסרה לו הפרה מוקדם יותר, ביום שני, בעוד שאינו רשאי להשתמש בה, שכן ההשאלה היא ליום שלישי בלבד.
אם משסיים את מלאכתו לא החזירה מיד, ואין עליו להחזירה אלא ביום רביעי, והוא אכן מתפנה להשיבה רק אז.
בשני המקרים, כיוון שאינו רשאי להשתמש בה - שתקופת השאלה טרם החלה או שכבר הסתיימה - אין הוא נושא באחריותו של שואל, אלא כדינו של שומר שכר בלבד, הפטור מן האונסין. נמצא שאם אירע אונס לאחר תום תקופת ההשאלה או קודם שהתחילה, אותו אדם שהיה נחשב שואל בנקודת זמן אחרת - פטור.