לפנינו משנה ג' בפרק ו' של מסכת בבא מציעא, ונושאה: הפרת חוזי שכירות. המשנה מורכבת משלושה חלקים נפרדים - החלק הראשון והחלק השלישי כרוכים זה בזה ומהווים רצף אחד, ואילו החלק השני שביניהם עוסק בנושא צדדי. ראוי לציין כי בגרסת התלמוד הבבלי הסדר שונה, והחלקים הראשון והשלישי מובאים בזה אחר זה. בדרך זו נלמד אף אנו, ונדלג תחילה על החלק האמצעי.
המקרה: שני מסלולים בין שתי נקודות:
מדובר באדם השוכר חמור כדי לשאת משא מנקודה אחת לרעותה, ולפניו שתי דרכים להגיע ליעדו: מסלול ההר העולה בהר, ומסלול הבקעה העובר בעמק. שני המסלולים שווים במרחקם, אך לכל אחד מהם סיכונים משלו: דרך ההר הררית ומועדת להחלקה, ואילו בבקעה שורר חום כבד העלול להכביד על הבהמה.
בעל החמור מתנה עם השוכר שילך בדרך מסוימת - בהר או בבקעה - והשוכר משנה מן התנאי ומוליך את הבהמה בדרך שלא הותנתה עמו. מה הדין אם החמור מת בדרך?
ככלל, השוכר דינו כשומר שכר: חייב בפשיעה, אך פטור באונסין - נסיבות שאינן בשליטתו. מיתת בהמה נחשבת בדרך כלל אונס, שהרי בהמות מתות, ואם לקתה בליבה אין זו אשמתו של השומר. השאלה היא, אפוא, האם העובדה שהפר את תנאי ההסכם מגדירה את המקרה כפשיעה. זוהי נקודת המוצא של המשנה.
החלק הראשון של המשנה:
"השוכר את החמור להוליכה בהר" - אדם שוכר חמור על דעת שילך בדרך ההר.
"והוליכה בבקעה" - אך אינו מקיים את התנאי, ומוליך את החמור בדרך הבקעה.
"או בבקעה והוליכה בהר" - וכן להפך: הותנה עמו להוליכה בעמק, והוא מוליכה בדרך ההר.
"אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין" - אין נפקא מינה בכך ששתי הדרכים שוות במרחקן, עשרה מילין לכל אחת מהן.
"ומתה" - הבהמה מתה בדרך, ואין ידוע מה גרם למותה; היא צנחה ומתה.
"חייב" - השוכר אחראי להחליף את החמור.
מפשטות המשנה עולה כי היא נשנתה כדעת רבי יהודה, שהלכה כמותו, וכך אף מבארת הגמרא. יסוד הדברים: אמנם ייתכן שהבהמה מתה מסיבה שאינה קשורה כלל לשינוי הדרך - מחמת זקנה או מחלת לב - אך השוכר אינו יכול להוכיח זאת, ונטל ההוכחה מוטל עליו משום שעבר על תנאי ההסכם. כיוון שאין בידו להוכיח שלא החום של הבקעה ולא מאמץ הטיפוס בהר גרמו למיתה, עליו לשלם.
גישה נוספת בגמרא רואה במשנה את שיטת רבי מאיר, שנתבאר בו במשנה הקודמת עיקרון כללי: כל המשנה מתנאי ההסכם דינו כגזלן. כך במשנה בבבא קמא (פרק י', משנה ד') בעניין השוכר צַבָּע לצבוע את צמרו אדום, וצבעו שחור - לדעת רבי מאיר, כיוון שהיה משנה והפר את תנאי ההסכם, הרי הוא כגזלן, וגזלן חייב באונסין. לפי הבנה זו, השוכר חייב משום שנעשה כגזלן בעצם הוצאת הבהמה לדרך שלא הותנתה, וחיובו קיים בלא תלות במה שיוכל להוכיח או לא יוכל.
הדבר מורכב במקצת, שכן אין הלכה כרבי מאיר אלא כרבי יהודה, ולפיכך מסתבכת דרך הלימוד של חלק זה שבמשנה להלכה, ואף יצאה מכאן מחלוקת באחרונים כיצד לפסוק במקרה זה.
החלק השלישי: "אם החליקה":
בכל נוסחאות המשניות, ובכללן הירושלמי, מופיע כאן החלק האמצעי; אך נראה שלרבנו עובדיה מברטנורא לא הייתה גרסה זו, אלא אותה גרסה שלפנינו בבבלי, שבה החלק השלישי בא במקום השני. וכך נאמר בו: "השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, אם החליקה - פטור". כלומר, כאשר מיתת החמור בבקעה אירעה מחמת החלקה, השוכר פטור. חלק זה שנוי בוודאי כשיטת רבי יהודה, שהיא ההלכה.
החלק האמצעי: שכירות חמור מסוים:
החלק האמצעי עוסק אף הוא בשכירת חמור, אך הוא משנה בפני עצמה - פסקה חדשה, נושא חדש שאינו קשור לקודמו. המדובר במי ששכר בהמה לשלושים יום, ובאמצע התקופה שוב אין היא מסוגלת לבצע את העבודה כמצופה. המשנה עוסקת במקרה שבו סוכם על בהמה מסוימת ומוגדרת, ובמהלך התקופה איבדה מכושרה או שאין ביכולתה לבצע את מלאכתה.
לחידוד העניין: אין המשנה עוסקת במי שפנה לסוכנות להשכרת חמורים וביקש חמור לנשיאת משאות לשלושים יום. בהסכם מסוג זה, אם אין החמור יכול עוד לשאת - זכאי השוכר לחמור חלופי. אך במקרה שלפנינו הוגדר חמור מסוים, וזה כל מה שהשוכר זכאי לו על פי ההסכם.
וכך אומרת המשנה: "השוכר את החמור והבריקה" - החמור נעשה מוגבל באופן כלשהו. מקור המילה "והבריקה" קשה, אך הכוונה היא שהבהמה לקתה במעין קטרקט בעין ושוב אין ראייתה צלולה, ומחמת זאת היא מהלכת לאט מאוד; או שנכנסה תולעת ברגלה והיא צולעת ומתעכבת. הבהמה עדיין יכולה לעבוד, אך לא במהירות ובנחת שקיווה להן השוכר.
לחלופין: "או שנעשית אנגריא" - החמור הוחרם בידי החיילים לצורך מלאכת המלך. החיילים נזקקו לחמור לשאת את כליהם, ראו את החמור השכור עומד בצד הדרך ונטלוהו. השוכר רדף אחריהם ותבע את חמורו, ולבסוף מצאו החיילים בהמה אחרת, נטשו את חמורו והחזירוהו לו - אך בינתיים אבד לו יום עבודה שבו רדף אחריהם. האם יש בידו טענה כלפי המשכיר?
אומרת המשנה שהמשכיר יכול לומר לו: "הרי שלך לפניך" - החמור שביקשת נמסר לך, וזו בעייתך ולא בעייתי, שהרי זה מה שביקשת. העובדה שחלה בתוך התקופה או שהוחרם בידי החיילים היא מזלו של השוכר וגורלו, שכן אילו נותרה הבהמה ברשות המשכיר, לא היה החייל תופסה ולא הייתה לוקה באותה תולעת שהשחיתה את רגלה. לפיכך המשכיר פטור: הוא התחייב לתת חמור מסוים זה בלבד, וסיפק את מה שהתחייב לספק. וכאמור, אין הדין כן במי שהתחייב לתת חמור סתם ולא חמור מסוים.
ומה הדין כאשר המצב חמור יותר, ואין החמור יכול לעבוד כלל? אומרת המשנה: "מתה או נשברה" - בתוך תקופת השכירות מתה הבהמה, או שניזוקה ונפצעה שלא באשמת השוכר, בנסיבות שאינן בשליטתו. במקרה זה "חייב להעמיד לו חמור" - המשכיר, שהתקשר בחוזה לשלושים יום וקיבל תשלום עבורם, חייב לספק חמור חלופי, והשוכר פטור מפני שהיה אונס, כגון שלקה החמור בליבו. החובה מוטלת אפוא על בעל החמור להעמיד תחתיו חמור אחר לשלושים הימים.
אחריותו של המשכיר מוגבלת: אין הוא נדרש להוציא יותר משוויו הכולל של החמור המקורי. לדוגמה, אם החמור המקורי היה שווה מאה, ולאחר שמת שווה הנבלה עשרים וחמישה, יכול המשכיר לקנות חמור בעשרים וחמישה, אם אכן נמצא כזה. זו אחריותו המוגבלת ולא יותר. ואם רצה השוכר, רשאי הוא להשלים את ההפרש מכיסו, כדי שיעמוד לרשותו חמור שכור לאותה תקופה, ולאחר מכן ימסרנו לבעלים.