בבא מציעא, פרק ה', משנה ג', עוסקת באיסורי דרבנן נוספים הסובבים את סוגיית הריבית. נפתח בהצגת המקרה הראשון מבחוץ, ולאחר מכן נעמוד על לשון המשנה עצמה.
המקרה הראשון: מכירת שדה בתשלום חלקי:
בעל שדה מבקש למכור את שדהו עתה, ולקונה הפוטנציאלי אין בידו מלוא הסכום. הקונה נותן מקדמה, ומוסכם ביניהם שהשדה יועבר כבר עכשיו, ובלבד ששאר הכסף יגיע במועד מאוחר יותר. לדוגמה: הבעלים מבקש אלף דולר עבור שדהו, ואומר לו הקונה: "אין בידי אלף דולר כעת, ואני זקוק לחודש כדי להשיגם, אך ברצוני לשריין את העסקה. הרי לך מאה דולר עתה, ותן לי שלושים יום ואשלים את התשע מאות הנותרים".
העסקה כולה נעשית מעכשיו: השניים מתנים במפורש שהקניין חל ברגע זה, בתנאי שיביא הקונה את התשע מאות החסרות. ואם לא יביאן בתוך שלושים יום - תתבטל העסקה, המוכר יחזיר את מקדמת המאה לקונה המיועד, והכול ישוב לקדמותו.
מדוע חשוב להתנות שהקניין חל "מעכשיו":
הבעיה שראינו קודם לכן בפרק בעניין קנייה עתה למסירה בעתיד: זו עלולה להיות בעיה מדרבנן, שכן המחיר עשוי לעלות, ויש בכך כעין ריבית מדרבנן.
בעיית אסמכתא, שעליה נעמוד בהמשך.
המשנה קובעת שדבר זה אסור. ומהו האסור? ודאי שמותר לתת מקדמה עתה ולהשלים את התשלום מאוחר יותר - זו עסקה מסחרית רגילה. האיסור הוא אכילת הפירות, יבול השדה, עד שיתברר אם ישלם הקונה המיועד את התשע מאות אם לאו.
ובביאור הדבר:
אם יאכל הבעלים הנוכחי את הפירות: משיקבל את התשע מאות החסרות, נמצא שהקונה קיים את כל תנאיו והשדה נעשה שלו. ומה קיבל הבעלים המקורי? את מלוא האלף שביקש, ובנוסף לכך נהנה מן הפירות שצמחו בשדה תמורת המתנתו לתשלום - והרי זו ריבית דאורייתא.
אם יאכל הקונה המיועד את הפירות: נניח שלא עלה בידו להשיג את התשע מאות. בתום שלושים יום מתבטלת המכירה, והמוכר מחזיר לו את פיקדון המאה. נמצא שהוציא מאה לשלושים יום, קיבלם בחזרה, ואף נהנה מאכילת הפירות בזמן ההמתנה - והרי זו כריבית.
מטעם זה אכילת הפירות אסורה. הפתרון הוא שהקניין נעשה, אך עד שיתברר הדבר - עד שיוכרע בעוד שלושים יום מיהו הבעלים - אין אחד מהם אוכל את הפירות. הפירות הגדלים בשדה, או שוויים, מושלשים בידי צד שלישי, והלה שומרם ומוסרם לבעלים האמיתיים לכשייוודע מיהו.
שאלה: והרי אין כאן אלא חשש ריבית מדרבנן?
ניתן לשאול: לכל היותר עומד לפנינו חשש ריבית מדרבנן, ומי אמר שיתרחש כלל? הצדדים שוקלים את העסקה, ומדוע לא נתיר לקונה לאכול את הפירות בינתיים? אם לא יעלה בידו להשיג את הכסף בעתיד - אכן תיווצר ריבית דרבנן; אך כולם מניחים שישיג את הכסף, ובמקרה כזה לא הייתה כאן בעיה כלל, שהרי אכל פירות שלו, שעליהם שילם בתחילת התהליך.
התשובה - 'צד אחד בריבית':
כלל נפרד הוא ש'צד אחד בריבית' אסור. כאשר מוטל ספק בעסקה - שמא תביא לידי ריבית ושמא לא, הכול לפי מה שיתרחש בהמשך - נשארת היא באיסורה, כל עוד אחת משתי האפשרויות עלולה להביא לידי ריבית. זהו 'צד אחד', אחד משני הצדדים. לפיכך אסור לעשות את הדבר העלול לגרום לריבית, עד שיתברר כיצד יתפתחו העניינים. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
החלק השני של המשנה: משכון "מעכשיו":
כאן אין מדובר בתשלום חלקי שיושלם בשלב מאוחר, אלא באדם הנותן כסף ואומר: "זו הלוואה ללא ריבית, אך אם לא תשלם עד מועד הפירעון - הרי אתה מעביר לי מעין משכון מעכשיו". ולשון המשנה: "אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלוש שנים - הרי היא שלי". כלומר: אם לא תחזיר לי את מיליון השקלים בתוך שלוש שנים, החווה כולה שלי, "מעכשיו" - החל מרגע זה. כך אמר הלווה במפורש: העסקה נכנסת לתוקפה מאותו רגע אם לא ישלם.
התניה זו של "מעכשיו" נדרשת מכמה טעמים. הראשון הוא מה שכבר למדנו בפרק הקודם: אין לשלם כסף עתה עבור אספקה עתידית, מדין 'פוסק על הפירות' - כעין חוזה עתידי, האסור מדרבנן. אך כאן אין הדבר כן: הקניין חל ממש עתה אם מתקיים התנאי שהכסף אינו משולם; ואם יוחזר הכסף, לא נתקיים התנאי ואין העברת בעלות בשדה.
לפיכך אומרת המשנה "הרי היא שלו" - הקניין תקף, והאחוזה עוברת לחזקתו ולבעלותו של המלווה אם לא פרע הלווה את חובו בתוך שלוש השנים שנקבעו. אין זו הלוואה בריבית, שכן משמעות הדבר בפועל היא מכר מעכשיו: אני מלווה לך כסף, ואם לא תחזירנו - מרגע זה אין זו הלוואה אלא מכר, ואני קונה את שדך לחלוטין. ואפילו אם ההלוואה היא על סך מיליון שקלים והשדה שווה עשרה מיליון, אין בכך כלום, שכן אין דין הלוואה בקרקעות. העסקה מובנית כמכר מעכשיו במקרה שלא ייפרע החוב, ולפיכך היא כשרה לחלוטין.
אסמכתא:
אסמכתא היא מצב שבו אדם אומר דבר כדי לסגור עסקה או לקדמה, אך אין הוא מתכוון לדבריו באמת. אילו היה הלווה אומר: "הלווה לי את מיליון השקלים, אדם עשיר אני ואחזיר לך בעוד שלוש שנים, ואם לא - תוכל ליטול את חוותי כולה", היינו אומרים שזו אסמכתא: באומרו "תוכל ליטול את חוותי כולה" אין הוא מתכוון לכך, שכן דעתו להחזיר את החוב ואין הוא סבור שהדבר יגיע לידי כך.
אך משאמר הלווה בשעת הקניין "מעכשיו" - "אם לא אשלם לך בתוך שלוש שנים, כל אחוזתי שלך מרגע זה" - אין זו מליצה בעלמא ואין אלו מילים הנזרקות כדי לסגור עסקה, אלא כוונתו שמבחינה הלכתית תעבור האחוזה לרשותו ממש עתה אם לא ישלם. לפיכך אין כאן חשש אסמכתא, והקניין תקף ומחייב.
ומסיימת המשנה: "וכך היה ביתוס בן זונן עושה על פי חכמים". ביתוס בן זונן היה מעין משכונאי, וכך בדיוק נהג - בנוכחות החכמים ובאישורם היה נותן הלוואות ונוטל משכון, ואומר: "אם תחזיר לי, תקבל את משכונך בחזרה, ואם לאו - יהיה שלי". וכך היה מתפרנס.