אנו עוברים לבבא מציעא, פרק א' משנה ב', המהווה המשך ישיר למשנה הקודמת.
לשון המשנה:
"היו שנים רוכבין על גבי בהמה" - שני אנשים יושבים יחדיו על גבה של בהמה, כגון סוס.
"או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג" - האחד יושב על גבה והשני גורם לה ללכת, בין שהוא מוליכה במושכות ובין שהוא מכה אותה במקל.
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" - כל אחד טוען שהוא מצאה, ולפיכך הבעלות על הבהמה כולה שייכת לו. אין נפקא מינה בפרטי המעשה: בין ששניהם עלו עליה בעת ובעונה אחת, ובין שהאחד טוען שטיפס עליה והשני טוען שהנהיגה.
והדין, כפי שראינו במשנה הקודמת: "זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו". כל אחד מהם נשבע שאין לו בה פחות ממחציתה - וכפי שהעמדנו במשנה הקודמת, משמעות הלשון היא שיש לו חלק בבהמה, ואין חלקו פחות ממחצית - ולאחר השבועה חולקים ביניהם.
כיצד מתבצעת החלוקה בפועל:
ייתכן שהחלוקה כאן זהה לחלוקה שבמשנה הקודמת, וייתכן שאינה זהה. כשאומרים "יחלוקו", הכלל - הן בטלית והן בבהמה - הוא שאם ניתן לחלק את החפץ פיזית לשניים מבלי שיפחת ערכו בעקבות החלוקה, מחלקים אותו בפועל ונותנים מחצית לכל אחד. כך הדין למשל במטיל זהב או בחבית יין, שניתן לחלק את החומר עצמו חצי בחצי. אך בדבר שייהרס בחלוקה, כגון מעיל או טלית שבמשנה הראשונה, וכל שכן בבעל חיים - אין חותכים אותו לשניים, אלא מוכרים את הטלית או את הבהמה, וחולקים את התמורה הכספית חצי בחצי.
מה מחדשת המשנה?
לכאורה יש לשאול מדוע נצרכה משנה זו כלל, שהרי עד כה לא נאמר בה אלא ששני אנשים הרבים על בהמה, ולשניהם חלק שווה בה, חולקים אותה מתוך שבועה - וזהו בדיוק דינה של המשנה הקודמת. אלא שהמשנה שלנו באה להוסיף נקודה אחת: שהרכיבה על גב הבהמה נחשבת מעשה קניין בפני עצמו.
ונחלקו בכך הראשונים:
רכיבה על הבהמה היא סוג קניין נפרד ועצמאי.
רכיבה אינה אלא דרך שבה מתבצעת משיכה - הדרך המקובלת לקנות בהמה - שכן הרוכב גורם לה לזוז בישיבתו על גבה. ואפשר שאף אם אינו גורם לה לזוז, עצם הישיבה על גבה נחשבת משיכה.
על כל פנים, הנקודה היא שהרכיבה כשלעצמה היא אופן של קניין. ולמעשה, כלשון המשנה, אין הבדל אם הוא רוכב מלפנים או מאחור - שניהם קונים במידה שווה כאשר שניים יושבים על גבה; וכן כאשר האחד מושך את הבהמה ברצועה או במקל והשני רוכב עליה, אין האחד עדיף על חברו.
"בזמן שהם מודים או שיש להן עדים":
כאשר שני הרבים על הטלית או על הבהמה מודים ששניהם הגביהו אותה יחדיו וקנו אותה יחדיו, אין צורך בשבועה והם חולקים ביניהם. וכן הדין כאשר יש עדים. המאירי מפרש שהעדים מעידים ששניהם הגביהו אותה כאחד, ואילו הרש"ש מפרש שלכל אחד מהם עדים המעידים שהוא הגביה ראשון - ושתי הדרכים עולות לאותה מסקנה: "חולקין בלא שבועה", ואין עוד צורך בשבועה כלשהי.
ולכאורה דין זה מובן מאליו, ויש לשאול מה בא להוסיף: אם הם מודים שעומדים לחלוק ביניהם, מדוע נעלה על הדעת שיצטרכו להישבע? התשובה היא שהמשנה מלמדת דין אחר לגמרי - שהמגביה מציאה לחברו, קנה חברו. המקרה הקלאסי הוא אדם הרואה חפץ מונח על הקרקע, וחושב שחברו יחפוץ בו, ומגביהו עבורו - והחפץ נעשה קניינו של החבר.
וכאן, כיוון ששניהם מגביהים כל אחד חצי טלית: אילו היינו אומרים שאין אדם יכול להגביה מציאה עבור חברו, נמצא שכל אחד מהם הגביה מן הקרקע חצי טלית בלבד, ואין זה קניין ראוי, ולא הייתה הטלית קנויה לאיש מהם. משמיעה אפוא המשנה שאף הגבהה משותפת מועילה: כל אחד מגביה את חלקו, ודי בכך כדי שיוכלו לקנותה במשותף. ובמקרה של משנתנו רואים אותם כמי שקנו את החפץ יחדיו, ולפיכך חולקים אותו חצי בחצי.