בבא מציעא, פרק ח', משנה ב'. נותרו לפנינו עוד משניות אחדות הנוגעות לענייני שמירה ושומרים, אך למעשה אנו עוברים מנושא זה. המשנה שלפנינו, אף שהיא מולבשת בענייני שאלה ושכירות, עוסקת בעניין שונה לחלוטין: כיצד מתנהלים הדברים בבית הדין כאשר התובע טוען טענה אחת והנתבע טוען טענה אחרת.
ארבעה כיוונים אפשריים ישנם כאן, וזהו מבנה המשנה:
התובע בטוח בזכותו לפיצוי (ברי), והנתבע אינו בטוח (שמא).
התובע אינו בטוח (שמא), והנתבע בטוח שאינו חייב (ברי).
שניהם טוענים בוודאות (ברי וברי).
שניהם אינם בטוחים (שמא ושמא).
המקרה שבמשנה:
המשנה עוסקת באדם שהוא גם שוכר וגם שואל מאותו אדם, ולמעשה יש כאן שלושה מקרים המבלבלים לכאורה את העניין, אך כולם הלכה אחת הם:
פרה אחת ליום אחד: בחציו הראשון של היום היא שאולה, ובחציו השני היא שכורה.
פרה אחת לשני ימים: ביום הראשון היא שאולה, וביום השני שכורה.
שתי פרות שונות: האחת שאולה והאחת שכורה.
יש לזכור את היסוד שנלמד קודם לכן בדין אונס, כאשר הפרה מתה ואין ידוע מדוע (שהרי פרות מתות בסופו של דבר):
פרה שאולה - השומר הוא שואל, וחייב באונסין. חובתו להחזיר את הפרה, בלי קשר לשאלה אם היה בידו למנוע את מיתתה.
פרה שכורה - השומר הוא שוכר, ופטור מאונסין. בידו לומר: הפרה מתה, ואין לי חלק בכך, ולפיכך איני משלם.
זהו הרקע למשנה. לפנינו ארבעה מקרים, כל אחד מהם בשלוש הגרסאות האמורות, וכולם על אותו עיקרון: תערובת של ספק שכירות וספק שאלה, ומכאן ספק חיוב וספק פטור באונסין. בארבעת המקרים מקבל כל אחד משני בעלי הדין את שתי האפשרויות - טענת ברי וטענת שמא - בכל הצירופים האפשריים.
לשון המשנה: "השואל את הפרה" - אדם שואל פרה, ובשלושת האופנים שנמנו לעיל היא בידו מקצת הזמן בשאלה ומקצת הזמן בשכירות. הפרה מתה, ועתה מתווכחים הצדדים אם השואל או השוכר חייב לשלם.
המקרה הראשון: התובע ברי והנתבע שמא:
המשאיל, בעל הפרה, טוען כי הפרה שמתה הייתה במעמד של פרה שאולה, ולפיכך הנתבע חייב לשלם. במקרה של שתי פרות - השאולה היא שמתה; במקרה של שני ימים - ביום השאלה מתה; ובמקרה של יום אחד - בשעה שהייתה שאולה מתה. בכל האופנים טענתו: לפיכך חייב אתה לשלם, אף שמדובר באונס.
טענתו זו היא טענת ברי - טענת ודאי: הייתי שם, ראיתי, ויודע אני שהפרה מתה בעודה שאולה. הנתבע לעומתו טוען טענת שמא: איני יודע, לא ראיתי, שמא צודק אתה ושמא טועה. אין הוא אומר בוודאות שאינו חייב, אך גם אינו משוכנע שהוא חייב. ופסק המשנה: "חייב" - השואל משלם את דמי הפרה.
נחלקו האמוראים בדבר: יש הסוברים כי כאשר עומדות זו מול זו טענת ברי וטענת שמא - ברי עדיף, והמנצח הוא בעל הטענה הוודאית. לפי שיטה זו, כאשר התובע הוא בעל טענת הברי והנתבע בעל טענת השמא - הנתבע משלם, וכפשוטה של משנתנו. לשיטה זו מתפרשת המשנה בפשטות ובחלקות.
אולם יש שיטה נוספת באמוראים, והיא ההלכה: לאו ברי עדיף. כאשר התובע טוען בוודאות אך אין בידו ראיה, והנתבע טוען שמא, הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה - נטל ההוכחה מוטל על המבקש להוציא ממון מחברו. עצם הוודאות אינה מועילה; כדי שבית הדין יפסוק לטובת התובע עליו להביא ראיה, עדים המאשרים את דבריו וכיוצא בזה.
לפי שיטה זו, לכאורה אין המשנה מתיישבת: מדוע נאמר "חייב"? הרי היה ראוי לפוטרו מתשלום, שכן אין כאן ראיה.
הברטנורא הולך בדרכו של הרמב"ם, המפרש את המשנה לפי ההלכה - לאו ברי עדיף והמוציא מחברו עליו הראיה. הגמרא מבארת כי לשיטה זו יש במשנה יותר מן הנראה לעין: קיימת כאן פרה נוספת, שאף עליה תובע הבעלים, והנתבע מודה בחיובו עליה. השואל אומר: על פרה אחת מודה אני שאני חייב לך, ורק על השנייה אני חולק.
משנקבע כך, לפנינו מערכת כללים אחרת לגמרי, שכן זהו דין מודה במקצת, שכבר נפגשנו בו קודם לכן במסכת. תובע טוען שחייבים לו מאה, והנתבע מודה בחלק מן התביעה - נניח בשישים - וכופר בארבעים הנותרים. הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה, ובאין ראיה אין התובע מוציא את הארבעים; אך התורה מזכה אותו לדרוש שבועה, והנתבע נשבע על הארבעים שכפר בהם. זוהי שבועת מודה במקצת.
זהו המקרה שלפנינו: משיש פרה נוספת שהנתבע מודה בחיובו עליה ומשלם עבורה, וכופר בחלק השני - עליו להישבע שאינו חייב בחלק השני. אלא שאין הוא יכול להישבע, שהרי אינו יודע. והכלל הוא שהמחויב שבועה ואינו יכול להישבע - משלם. שתי אפשרויות בידו: להישבע על המקצת שכפר בו, או לשלם. וכיוון שאינו יכול להישבע - הרי הוא חייב לשלם. זהו ביאור המשנה לפי הברטנורא, וכן ההלכה.
המקרה השני: הנתבע ברי והתובע שמא:
לשון המשנה: "שוכר אומר שכורה מתה". כאן טענת הברי באה מצד הנתבע, הטוען בוודאות שהפרה השכורה היא שמתה ולפיכך הוא פטור. במקרה זה הוא נקרא שוכר, ואילו במקרה הקודם נקרא שואל, שכן שם נטען שהיה שואל באותה שעה. שלוש הגרסאות: "שכורה מתה" - מבין שתי הפרות מתה השכורה; "ביום שהיא שכורה מתה" - מבין שני הימים, ביום השכירות מתה; "בשעה שהיא שכורה מתה" - בפרה אחת ליום אחד, מתה בשעות השכירות. ולפיכך הוא פטור, וטוען זאת בוודאות.
"והלה אומר איני יודע" - התובע, בעל הפרה, אינו יודע. ופסק המשנה: "פטור" - הנתבע פטור לגמרי, שהרי הוא הטוען בוודאות. וכפי שנבאר לאורך כל המשנה, מדובר במצב של מודה במקצת שיש בו פרה נוספת: על אותה פרה הוא משלם, ועל השנייה, שהוא טוען בוודאות שאינו חייב בה, בידו להישבע שבועת מודה במקצת ולהיפטר. נמצא שהעניין פשוט למדי.
המקרה השלישי: שניהם ברי:
"זה אומר שאולה וזה אומר שכורה" - שני בעלי הדין טוענים בוודאות, איש איש את עמדתו המנוגדת. הבעלים אומר שהייתה שאולה באותה שעה ולפיכך על השוכר לשלם, והשוכר אומר שהייתה שכורה ואינו חייב לשלם. פסק המשנה: "ישבע השוכר ששכורה מתה" - עליו להישבע שאינו חייב לשלם. ובאיזו שבועה מדובר? באותה שבועה עצמה: משמבינים שלפנינו דין מודה במקצת, הריהו נשבע על המקצת שכפר בו ונפטר, ובזה מסתיים הדבר. (יש כאן מורכבות נוספת, ולא נאריך בה כעת.)
המקרה הרביעי: שניהם שמא:
"זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע" - גם התובע וגם הנתבע אומרים: איני יודע. יהודים בעלי כוונות טובות הם, ושניהם מבינים שייתכן שמתה בהיותה שכורה וייתכן שמתה בהיותה שאולה, ואיש מהם אינו יודע באיזה מצב אירע הדבר. מה יעשו? פסק המשנה: "יחלוקו" - חולקים ביניהם בהפרש. אם הפרה שווה מאה, וההפסד מאה, ישלם השוכר-שואל חמישים.
דין זה מבוסס על הכלל של ממון המוטל בספק חולקים: כאשר לפנינו דררא דממונא - ספק שאין לו הכרעה בשאלה מי זכאי לתשלום, ובית הדין לעולם יישאר בספקו משום שאין איש יודע את העובדות - חולקים הצדדים ביניהם. זוהי שיטתו המפורסמת של סומכוס.
אולם ההלכה כחכמים, שאין אומרים כן, אלא המוציא מחברו עליו הראיה בכל המקרים. וכשאין אנו יודעים, אין מוציאים ממון מן המוחזק. נמצא אפוא שחלק זה של המשנה אינו להלכה, שכן הוא הולך בשיטת סומכוס; ואילו להלכה אין מחייבים את הנתבע בשום שבועה, מאחר שאין מצד התובע טענת ודאי, ולפיכך אין הנתבע משלם כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ארבעת צירופי טענות ברי ושמא, כשהם מולבשים במקרה של פרה שמקצת הזמן שאולה ומקצתו שכורה, ומתה באונס - שהשואל חייב בו והשוכר פטור. תובע ברי מול נתבע שמא - חייב; נתבע ברי מול תובע שמא - פטור; שניהם ברי - ישבע השוכר; שניהם שמא - יחלוקו. עמדנו על מחלוקת האמוראים אם ברי עדיף, ועל ביאור הרמב"ם והברטנורא כי המשנה עוסקת במודה במקצת, ולפיכך מי שאינו יכול להישבע - משלם. עוד ראינו כי הדין האחרון הולך בשיטת סומכוס, ואילו להלכה קיימא לן כחכמים: המוציא מחברו עליו הראיה.