אנו ממשיכים בבבא מציעא, פרק ד', משנה ד'. משנה זו ממשיכה את קודמתה ופותחת במילה "כיצד" - כלומר, היא באה לתת דוגמה מעשית ליסוד שנתבאר.
שני המקרים שבמשנה:
לקח הקונה את הפירות ועדיין לא שילם - אינו יכול לחזור בו מן העסקה. כפי שנתבאר, לקיחת הסחורה היא הפועלת את הקניין; משמשך את הסחורה, נעשתה שלו, ולא נותר אלא שישלם את דמיה.
נתן הקונה את הכסף ועדיין לא לקח את הסחורה - יכול לחזור בו, שכן העסקה לא הושלמה. הקניין נפעל במשיכת הסחורה בלבד, ותשלום הכסף אינו סוגר את העסקה. לפיכך רשאים שני הצדדים לחזור בהם ולומר שמצאו עסקה טובה יותר במקום אחר, וזו זכותם על פי דין.
מחלוקת האמוראים בקניין כסף:
בגמרא נחלקו אם נתינת הכסף לבדה מהווה מעשה קניין: לדעת רבי יוחנן, מן התורה הכסף קונה; לדעת ריש לקיש, אין הכסף קונה. משנתנו נוקטת שאין הכסף קונה, ורבי יוחנן מבאר כי הטעם לכך אינו מן התורה אלא מתקנת חכמים.
מה ראו חכמים לתקן כן? חששו הם שמא משיגיע הכסף לידי המוכר, לא ייטול עוד אחריות על הסחורה. שהרי אם הסחורה עדיין מונחת במחסנו ופרצה שריפה, יסתפק בהרמת הטלפון ויאמר לקונה: "מוטב שתמהר, שאם לא כן יישרף רכושך". ומשאין הוא מגן על הסחורה, אין הוא מגן על הקונה מן ההפסד, שכן אין זו עוד בעייתו - הרי כבר מכר אותה. אמנם אין זו התנהגות מוסרית, אך מבחינה הלכתית תהיה לו הזכות לכך. לפיכך תיקנו חכמים שכל עוד לא בא הקונה לידי החזקה פיזית בסחורה - בהגבהה, במשיכה או בכיוצא בהן - לא נגמרה העברת הבעלות, ואין העסקה גמורה.
נמצא להלכה, שמן התורה מסירת הכסף אכן פועלת קניין, ואילו מדרבנן אינה קונה.
ממשיכה המשנה: "אבל אמרו" - כלומר, חכמים אמרו. משנמסר הכסף, אף שמבחינה טכנית ניתן לחזור מן העסקה מכוח תקנת חכמים, נחלקו הראשונים מה בדיוק פעלו חכמים: האם קבעו שאין הקניין חל כלל, או שהקניין חל ואף על פי כן רשאי הוא לחזור בו. כך או כך, הנקודה היא שמעיקר הדין יכול הקונה לחזור בו וליטול את כספו בחזרה.
לדוגמה: אדם המבקש לקנות רכב משומש, והמוכר מציע לו טויוטה אדומה משנתון פלוני בעשרת אלפים דולר. הקונה מסכים ונותן לו מקדמה, או את מלוא הסכום (ואף בכך ישנה מחלוקת, ואין כאן מקומה). עד שבא ליטול את הרכב, גילה שאדם אחר מוכר רכב זהה בתשעת אלפים. חוזר הוא אל המוכר ואומר: "איני מעוניין, השב לי את כספי. לא נטלתי את הרכב ואין כאן קניין מחייב, שכן מצאתי עסקה טובה יותר". רשאי אדם לעשות כן מצד הדין, אך העושה כך אדם רע הוא, שאינו הגון ואינו עומד בדיבורו.
דין "מי שפרע":
יתרה מזו, קבעו חכמים כנגדו מעין קללה, ולדעת רבא - וכן ההלכה - מקללים אותו ממש בבית הדין. קללה זו נקראת דין "מי שפרע", כלומר מי שנפרע ובא חשבון ושילם כגמולם. לשון המשנה: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה" - מי שבא חשבון עם אנשי דור המבול שבימי נח, ועם דור הפלגה, הוא דור מגדל בבל שלאחר נח, אשר קיבלו את עונשם. הברטנורא מביא גירסה כלשון הברייתא שבגמרא, שאין הדברים אמורים בשני אלו בלבד, אלא אף "ומאנשי סדום" - אנשי סדום ועמורה, "וממצרים ששטפם בים" - המצרים שהטביעם השם בים.
ומסיימת המשנה: "הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" - אותו השם עתיד לבוא חשבון באופן דומה עם מי שאינו עומד במילתו, הוא האדם ששילם כסף וחוזר בו מן העסקה. אמנם כספו שב לידו, אך יוצא הוא אדם רע; חכמים מקללים אותו, וקללה מאיימת היא: אותו השם שנפרע מאותם אנשים ייפרע גם ממנו.
ראוי לציין כי קללת "מי שפרע" חלה רק על מי שנתן כסף בפועל. אדם שנתן את דברו בלבד ואמר: "אקח את רכבך, וניפגש מחר להחליף את המזומן ברכב", ולמחרת מבקש לחזור בו - אף הוא אינו עומד בדיבורו ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ואף על פי כן אין בו קללת "מי שפרע", כיוון שלא מסר את הכסף.
שיטת רבי שמעון:
הדעה האחרונה במשנה, והיא מעט קשה להבנה, היא דעתו של רבי שמעון. רבי שמעון הולך בשיטת רבי יוחנן שבגמרא, שמסירת כסף אכן מהווה מעשה קניין, אלא שחכמים שהתערבו וקבעו שאין הכסף קונה - עשו זאת באופן מוגבל יותר. לפיכך אומר רבי שמעון: אם עבר הכסף מיד ליד, כלומר שהקונה נתן את הכסף למוכר, הרי אותו אדם שהכסף בידו - המוכר - ידו על העליונה. אין זה ביטוי מילולי אלא כינוי לכך שבידו הבחירה: להשיב את הכסף, או לומר שהעסקה מחייבת. אך מצד הקונה, סובר רבי שמעון שמשמסר את כספו שוב אינו יכול לחזור בו; אין כאן כלל שאלה של "מי שפרע", אלא הוא מחויב לעסקה לחלוטין.
בטעם שיטתו של רבי שמעון נאמרו שני כיוונים, והיא מחלוקת גדולה:
ביאור הברטנורא: הברטנורא, על פי הגמרא, מעמיד את דברי רבי שמעון במקרה מסוים שיישומו מוגבל: כאשר הסוחר שוכר נכס מן הקונה. כיצד? לראובן יש מחסן, ושמעון הסוחר מבקש מקום לאחסן בו את יינו; ראובן משכיר לו חלק מן המחסן, ובאותו מקום מניח שמעון את יינו. לימים נצרך ראובן ליין, פנה אל שמעון וביקש לקנות מיינו, הסכימו ביניהם וראובן מסר את המעות. בתרחיש כזה, אומר רבי שמעון, מסירת המזומן היא עסקה סגורה מנקודת מבטו של ראובן, אף ששמעון עדיין יכול לחזור בו.
והטעם: כל מה שביקשנו להגביל את תוקפה של מסירת הכסף היה כדי שהסוחרים ייטלו אחריות על הסחורה, שמא תפרוץ שריפה. אך כאן, אם תפרוץ שריפה במחסן - הרי המחסן של ראובן הוא, ובידו ליטול את העניינים לידיו ולהציל את סחורתו בעצמו, ואין מקום לחשוש לגביו. נמצא שלא נותר אלא צד המוכר, ולגביו אומרים: כל עוד יש בידו אפשרות לחזור בו מן העסקה - די בכך.
ביאור רש"י: תוספות אינו נוח מפשט זה, ומעדיף את גישת רש"י, הכללית יותר ואינה תלויה דווקא בכך שהסחורה מונחת ברשותו של הלוקח. יסוד הדברים: משנתנו למוכר את הזכות לחזור בו מן העסקה אם ירצה, יש לו תמריץ כלכלי בסיסי להותיר את אפשרויותיו פתוחות, כמעין אופציית רכש בחינם. הוא אומר לעצמו: אם ישתנה השוק ואוכל לקבל מחיר גבוה יותר על ייני, אשיב את המזומן. עצם האפשרות שירוויח תגרום לו להקפיד ולשמור על הסחורה אף לאחר שנטל את הכסף, שמא תזדמן לו עסקה טובה יותר. ואם תפרוץ שריפה יאמר: מוטב שאציל את הסחורה, שהרי שריפה המתפשטת בעיר תמעיט את כמות היין ואוכל להשיג מחיר גבוה יותר. נמצא שייטול אחריות על הסחורה, ולפיכך אומר רבי שמעון: כיוון שבידו לחזור בו, ישמור עליה, ואין סיבה שלא להחשיב את העסקה כמחייבת מכוח מסירת הכסף של הלוקח.
להלכה: עד כמה שפשט זה קשה, אין הלכה כרבי שמעון אלא כתנא קמא, וכפי שאמרנו לאורך כל הדרך: לקיחת הסחורה היא הגומרת את הקניין, ולעולם אין מסירת הכסף קונה. אלא שמשעה שנמסר הכסף, החוזר בו עלול להתחייב בקללת "מי שפרע".