בבא מציעא, פרק ב', משנה ב'. המשנה הקודמת פתחה בשאלה: המוצא אבידה, אילו דברים רשאי הוא לשמור לעצמו, ועל אילו דברים הוא חייב להכריז - לאתר את הבעלים ולקיים בהם מצוות השבת אבידה. משנתנו עוסקת בצד השני: "ואלו חייב להכריז" - אלו הם הדברים שהמוצא אותם חייב להכריז עליהם ולמצוא את בעליהם האמיתיים, ככל שהדבר בידו.
טעם החיוב בכל אלו:
הטעם בכולם אחד, כבמשנה הקודמת: יש להניח שהמאבד טרם התייאש מן האבידה, ולפיכך היא עדיין שייכת לו. וכיצד נקבע אם התייאש אם לאו? על פי קיומו של סימן - אם יש בחפץ דרך כלשהי לזהותו, אין הבעלים מתייאש, שכן הוא אומר לעצמו: "אוכל לזהותו ולקבלו בחזרה". לפיכך, כל הדברים המנויים במשנה חייבים בהכרזה, משום שיש בהם סימן.
במשנה מצויים סוגי סימנים אחדים:
סימן הגוף: דבר יוצא דופן בחפץ עצמו, המשמש מאפיין מזהה.
סימן כמותי: סימן פחות איכותי - מספר הפריטים, משקלם או גודלם.
סימן המקום: המקום שבו הונח החפץ, המשמש אף הוא סימן.
נעיין בלשון המשנה:
"מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא" - "פירות" בלשון המשנה מתאר לרוב תוצרת חקלאית מכל סוג. בזמן המשנה לא היו הכלים מוצרים תעשייתיים זהים המועתקים זה מזה, אלא מלאכת יד שברירית, ולכל כלי היו מאפיינים ייחודיים משלו. לפיכך, המוצא דבר בתוך כלי, או כלי בפני עצמו, חייב להכריז, שכן ניתן להניח בוודאות שיש בכלי ייחוד המשמש סימן, והבעלים יזהה את כליו.
ואם תאמר: בכלי מובן הדבר, אך מניין שיש להשיב אף את תוכנו? והרי התבואה עצמה אינה כלי ואין בה סימן. התשובה נלמדת מן הפסוקים שהובאו במשנה הקודמת: מלבד החיוב הכללי להשיב כל אבדת אחיך, נמנו דוגמאות מפורשות - שור, שה, חמור ושמלה, וכל אחת מהן באה ללמד עניין. החמור מלמד שאם נמצא חמור סתמי שאין בו סימן, ועליו אוכף שהוא כלי ויש בו סימן היכר, מחזירים לא רק את האוכף אלא את החמור עמו. כך גם כאן: מחזירים לא רק את הכלי, אלא את הכלי יחד עם האוכל שבתוכו.
ואם תאמר: אם הרישא עוסקת באוכל בתוך כלי, ומחמת סימנו של הכלי מושב גם האוכל, מדוע נשנה גם כלי בפני עצמו? זהו לימוד בדרך "לא זו אף זו" - אין הדבר הכרחי, ואף על פי כן שנתה אותו המשנה.
מעות בתוך כיס: המוצא כסף בתוך כיס או ארנק פשוט, חייב להשיבו. הכלי המכיל את הכסף כמוהו ככל כלי אחר - מלאכת יד שיש בה מאפיין ייחודי, ולפיכך יש בו סימן.
צבור של פירות: בפירות עצמם אין סימן, שכן כל גרגיר חיטה דומה לחברו וכל תפוח דומה לרעהו. אלא שאם הונחו בצבור, משמע שלא נפלו מאליהם ולא נתפזרו כבמשנה הקודמת, אלא הונחו בכוונה, והמקום עצמו משמש סימן. הבעלים יאמר: "הנחתי את שק החיטה שלי כשהוא נשען על עץ התמר", ועץ התמר הוא הסימן לזיהוי. לפיכך, דבר שהונח בצורה הניתנת לזיהוי - יש בו סימן של מקום.
ואף אם הונח במקום ציבורי שיש בו תנועה, אין אנשים דורכים על אוכל אלא עוקפים אותו, והדבר נותר במקומו.
צבור של מעות: אותו הרעיון - הכסף מונח במקום מסוים, ויש בו סימן של מקום המספיק לזיהוי.
שלושה מטבעות זה על גב זה: כאשר המטבעות מונחים זה על זה בתצורה מסוימת, כעין פירמידה, מוכח שהונחו כך בכוונה, וכן ידוע מספרם. הטור והפוסקים כותבים שאף בלא מקום מסוים, די בציון המספר - שהיו שלושה בשק זה או ארבעה בשק זה - כדי להיחשב סימן. לפיכך המוצא צבור כסף בתצורה מסוימת חייב להכריז, שכן הבעלים יאמר: "איבדתי כסף שהיה מונח בצורה כזו", והרי זה סימן. מלשון רש"י נראה שיש למסור הן את המספר והן את המיקום, ואילו לדעת הטור, וכן נראית ההלכה, די במספר לבדו.
"כריכות ברשות היחיד" - אלומות שנקשרו יחד, כגון של חיטה. אין הכוונה דווקא לשטח פרטי של אדם אחר, שהרי במקום כזה כלל אין רשאי המוצא ליטול, משום שאין זו אבידה אלא ממון המונח ברשות בעליו. הכוונה למקום שאינו רשות הרבים, שאין בו תנועה של ממש, ולפיכך אין לחשוש שאנשים דרכו על החפץ והעבירוהו ממקומו או פגמו בסימנו. ממילא המקום, או אופן הקשירה, משמשים סימן המחייב הכרזה.
"וכיכרות של בעל הבית" - בשונה מן המשנה הקודמת, שעסקה בכיכרות שיצאו מן המאפייה וכולן זהות זו לזו, בלחם תוצרת בית כל כיכר שונה במקצת מחברתה, נעשית באהבה ובתשומת לב, ובעליה מזהה בדיוק כיצד הניח את התוספות או קלע את הבצק.
"וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן" - כל הגוזז את צמרו מוסרו לצבע, וזה צובע את הכול. כאשר מונחים מחוץ לבית האומן עשרות שקי צמר שנצבעו באותו גוון, מניחה המשנה שהצַבָּע מקפיד שלא יתערב צמרו של זה בצמרו של זה, שהרי צמרו של כל אחד שונה בכמותו, ולפיכך היה קושר את קצהו בצורה ייחודית הניתנת לזיהוי, כגון סוג אחר של קשר. הדבר דומה לחולצות לבנות זהות הנמסרות לניקוי יבש, שבו מהדקים לכל חולצה את ראשי התיבות של בעליה כדי לדעת למי היא שייכת. לפיכך, המוצא צמר כזה יכול לשוב אל האומן ולומר לו: "מצאתי צמר עם קשר זה, עיין בפנקסך לראות למי הוא שייך", ובכך ניתן לזהות את הבעלים.
"כדי יין וכדי שמן" - עושה הכדים טובע בהם את חותמו, וממילא יש בכד מאפיין ייחודי ודרך לזהותו. לפיכך המוצא כד יין או כד שמן חייב להכריז, והבעלים יזהה את חותמו.
ראוי לשים לב למה שאומרת הגמרא: אם מדובר ביקב שיש לו מאה כדים זהים, שהוא מוכרם לחנויות המקומיות כדי שימכרו את יינו, ובעונה זו מצויים בשוק כדים זהים רבים - אין בכך סימן. ההנחה במשנה היא שאין זו אותה עונה שבה מסתובבים כדים זהים רבים, ולפיכך כדו הפרטי של אותו אדם משמש היכר וסימן שיאפשר לו לקבל בחזרה את כד היין או השמן שלו.
"הרי אלו חייב להכריז" - כל הדברים שמנתה המשנה חייבים בהכרזה: על המוצא לפרסם את הדבר, לתלות מודעה וכיוצא בזה, כדי לברר מי הם הבעלים האמיתיים, שימסור את סימניו ויקבל את אבידתו בחזרה.