פרק ט', משנה ב', ממשיכה לעסוק בדיני ממונות, ובמוקד עומדות הזכויות והחובות שבין בעל הקרקע לבין העובד בה. עשר המשניות הראשונות שבפרק פותחות כולן בביטוי אחד: "המקבל שדה מחברו" - אדם שקיבל שדה מחברו לעבדה. מדובר במערכת יחסים שבה החקלאי עשוי לתפקד, לפי ההקשר, כחוכר, כשוכר או כאריס, ומתוך ההקשר עלינו להבין באיזה מהם עוסקת המשנה.
משנתנו מתייחסת לכל האופנים הללו כאחד: אין נפקא מינה אם החקלאי הוא אריס, חוכר או שוכר. המקרה שלפנינו הוא שהוא קיבל שדה שהייתה בה מעלה מיוחדת שהפכה אותה לחביבה עליו במיוחד, ומעלה זו אינה קיימת עוד. השאלה היא האם רשאי הוא להפחית את דמי השכירות שהוא משלם, בטענה ששילם מעל למחיר השוק דווקא בעבור אותה מעלה, ועתה אין היא בנמצא.
המעלה המיוחדת שבשדה:
"בית השלחין" - שדה הזקוק להשקיה, שאינו יכול להתקיים ממי גשמים בלבד. בשדה זה מצוי מקור מים נוח: מעיין הנובע בתוכו או פלג מים קטן העובר בו, כך שאין המעבד נדרש להרחיק לכת כדי להביא מים. נוחות זו הופכת אותו לשדה מצוין שכדאי להחזיק בו.
"שדה בית האילן" - שדה תבואה שגדל בתוכו אילן, כגון עץ חרוב או עץ תאנה. יתרון עצום הוא, שכן הפירות באים מאליהם מדי שנה.
מחמת מעלה זו הסכים החקלאי לתנאים מסוימים בדמי החכירה או באחוזי האריסות, וטענתו היא שהוסיף על המחיר משום שאותה מעלה מצאה חן בעיניו.
מה הדין כאשר "יבש המעיין" - מקור המים שבשדה מתייבש, או "נקצץ האילן" - העץ נכרת או חדל להניב, ואותו יתרון אהוב שוב אינו קיים?
אומרת המשנה: "אינו מנכה לו מן חכורו". הדוגמה הנקובה כאן היא חוכר, והכוונה לתשלום הקבוע שהוא משלם, אך הוא הדין אם ירצה השוכר להפחית מתשלומו הכספי או האריס מאחוז חלוקת הרווחים שלו. בכל אופן שהוא אין הוא רשאי להפחית את התשלום, שכן הסכם הוא הסכם.
אימתי אמורים דברים אלו?
כל זה בהנחה שלא נאמר במפורש ששכירות זו תלויה באותה מעלה מיוחדת ומבוססת עליה. אך אם התנה זאת בפירוש - שאמר האריס: "ברצוני לשכור חלקה זו משום שהיא בית השלחין ויש בה מעיין", או: "ברצוני לשכור ולעבד שדה זה משום שיש בו אילן מצוין" - הדין שונה. כיוצא בזה, אף שאין המשנה אומרת זאת במפורש, אותו דין נוהג כאשר בעל הבית הוא שאמר: "יש לי שדה מצוין עבורך, יש בו מקור מים, יש בו אילן".
במקרה כזה, כאשר יבש המעיין או נקצץ האילן, "מנכה לו מן חכורו" - רשאי החוכר להפחית מדמי החכירה, שהרי בידו לומר: "על דמי חכירה גבוהים אלו הסכמנו מחמת אותה מעלה מיוחדת, וברור היה שזוהי העסקה". עתה שאין עוד מים, ההשקיה קשה יותר, או שאין עוד פירות, והמקום ראוי פחות לעבודה - יש להתאים את דמי החכירה בהתאם. התאמה זו תיקבע, כמובן, על פי מה שיחליט בית הדין כהוגן וכמקובל.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמקבל שדה מחברו, ובה מעלה מיוחדת כמעיין או אילן, ואבדה אותה מעלה - אינו מנכה מן החכירות, שכן ההסכם עומד בעינו. אך אם הותנה במפורש שהשכירות נעשית בעבור אותה מעלה, בין שהתנה זאת המקבל ובין שהציע זאת בעל הבית - מנכה לו מן חכורו, לפי אומדן בית הדין.