בבא מציעא פרק ז', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי מוטלות על המעסיק חובות לספק לפועל את הנהוג באותו זמן ובאותו מקום, וכי ברירת המחדל היא המנהג - אלא שניתן להתנות על פחות מן הנהוג. לעומת זאת, התורה עצמה קובעת כי פועלים העובדים בדבר מאכל, בנסיבות מסוימות, רשאים לאכול ממנו בשעת עבודתם. זוהי זכות מדאורייתא, ואין להתנות על פחות ממה שהתורה מתירה. משנתנו באה לתאר את כללי דין זה, המבוסס על פסוקים בספר דברים.
מקור הדין בפסוקי התורה:
"כי תבוא בכרם רעך... ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן" - כפשוטו מדובר בנכנס לכרמו של חברו, אך מסורת חז"ל היא שאין הכתוב מדבר בכל אדם הנכנס, אלא בפועל הנמצא שם לצורך עבודתו. "כנפשך" - כאוות נפשו; "שבעך" - עד כדי שביעה גמורה. אך "ואל כליך לא תתן" - אין הוא רשאי לתת מן הענבים לתוך כליו ולשמרם לאחר מכן, אלא לאכול עתה כרצונו.
"כי תבוא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך, וחרמש לא תניף על קמת רעך" - הנכנס לשדה תבואתו הקמה של חברו רשאי לקטוף מלילות, הן שיבולי התבואה, בידו ולאכול מן הגרעינים. אך אין הוא רשאי להניף חרמש, כלומר לקצור לעצמו בכמויות בשעה שהוא קוצר עבור בעל הבית; אלא קוטף שיבולים אחת אחת בידו ואוכל מהן כרצונו בשעת עבודתו.
פסוקים אלו מלמדים אפוא כי פועלים העובדים בדבר מאכל רשאים לאכול ממנו בשעת עבודתם.
שלושת שלבי התוצרת:
משנתנו מלמדת כי ההיתר אינו גורף, אלא קיים חלון זמן מוגדר בלבד. נמחיש זאת בכרם המיועד להכנת יין, שבו שלושה שלבים:
שלב א' - מוקדם מדי: הענבים טרם הבשילו וטרם הגיע זמן קטיפתם. פועל העובד בשדה בשלב זה - מדביר, מנכש עשבים ומטפל בצרכי הצמח - אינו רשאי לאכול מן הענבים, שכן עדיין לא הגיעו לגמר מלאכה.
שלב ב' - חלון ההיתר: משהבשילו הענבים וראויים לבצירה, ובאים הפועלים לבצור, רשאים הם לקטוף ולאכול מן הענבים בעצמם. "גמר מלאכה" כאן פירושו שסיימו להבשיל על הגפן. שלב זה נמשך גם בעת הבצירה, הדריכה ואיסוף המיץ אל הגת (הבור שבאדמה).
שלב ג' - מאוחר מדי: משנסתיים העיבוד והתוצרת מוכנה למכירה או לאחסון - וביין, אחסון בחביות - חוזר האיסור למקומו.
ראוי לשים לב לנקודה העלולה לבלבל: הן המעבר משלב א' לשלב ב' והן המעבר משלב ב' לשלב ג' מכונים "גמר מלאכה".
לשון המשנה:
"ואלו אוכלין מן התורה" - הפועלים הבאים רשאים לאכול על פי דין תורה.
"העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה" - העובד ביבול המחובר לקרקע, שעדיין על הגפן, על הגבעולים או על העץ, ובלבד שהוא עובד בו משעה שסיים להבשיל והגיע זמן קטיפתו. "גמר מלאכה" כאן פירושו סיום ההבשלה.
"ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו" - העובד ביבול שנתלש מן הקרקע, כגון ענבים שכבר נבצרו ועוסקים בתהליך עיבודם עד שהם נעשים מיץ בגת, רשאי לאכול כל עוד לא נסתיים העיבוד. סיום העיבוד הוא השלב שבו התוצרת מתחייבת במעשר, ובתבואה - השלב שבו נעשית בצק ומתחייבת בחלה. משהגיע גמר מלאכה זה, נכנסים לשלב ג' והאיסור חוזר.
"בדבר שגידולו מן הארץ" - הדין נוהג רק בדברי מאכל הגדלים מן הארץ. העובד בהכנת גבינה או בחליבת פרות - אין לו חלון זמן להיתר אכילה כלל.
"ואלו שאינן אוכלין":
העושה במחובר לקרקע שלא בשעת גמר מלאכה - כגון ענבים שעדיין בתהליך ההבשלה, שאז מוקדם מדי לקטוף ולאכול.
העושה בתלוש לאחר שנגמרה מלאכתו - משנסתיים העיבוד ונכנסה חובת המעשר, והתוצרת מוכנה לאחסון או למכירה, מאוחר מדי, ושוב אין הפועל רשאי לאכול ממנה.
העושה בדבר שאין גידולו מן הארץ - העוסק בגבינה או בחלב אינו רשאי לאכול או לשתות מהם, ולא רק לאחר גמר המלאכה אלא בכל עת, שכן דין זה אינו חל על חלב וגבינה.
מקור ההיתר בתלוש - היקש לבהמה:
הפסוקים שהובאו עוסקים רק בשלב הראשון, כשהתוצרת עדיין מחוברת לקרקע. מניין אפוא שהדין חל גם בתלוש? הדבר נלמד מפרשה נפרדת בתורה, העוסקת בבהמות, שהוקשו לפועלים בני אדם: הכתוב אוסר לחסום את השור בשעה שהוא דש את התבואה בשדה ובגורן, ודין זה נוהג בכל בהמה - בין חמור המושך ובין פרה המושכת את כלי הדיש. משמעות הדבר שהבהמה אוכלת בחופשיות מן התבואה שהיא עובדת בה.
מן ההיקש למדנו: כשם שיש לאפשר לבהמה לאכול בחופשיות בשעה שהיא עובדת בתוצרת תלושה, כל עוד לא הגיעה לגמר מלאכה, כך גם בבני אדם. זהו הבסיס להלכה שלפנינו, שפועלים העובדים בתוצרת רשאים לאכול ממנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זכות הפועל מדאורייתא לאכול מן התוצרת שבה הוא עובד, כמקורה בפסוקי הכרם והקמה שבספר דברים; עמדנו על שלושת השלבים - מוקדם מדי, חלון ההיתר, ומאוחר מדי - ועל כך ששני המעברים ביניהם מכונים "גמר מלאכה"; פירטנו את שני צדדי המשנה, "ואלו אוכלין" ו"ואלו שאינן אוכלין", ואת התנאי שיהיה זה דבר שגידולו מן הארץ; ולבסוף ראינו את ההיקש מן הבהמה, שממנו נלמד ההיתר אף בתוצרת תלושה.