בבא מציעא, פרק ו', משנה ב'. במשנה זו נדון במקרה שבו פועל פורש מעבודתו באמצעה ומותיר את מעסיקו באי נוחות. אין מדובר כאן ב'דבר האבד', היינו בהפסד ממוני מיידי, אלא באי נוחות בלבד: הפועל אינו מבצע את שסוכם עמו מלכתחילה.
זכותו של הפועל לחזור בו:
כלל הוא שפועל, אף אם התחייב לעבוד יום שלם, רשאי להפסיק מתי שירצה, ואין למעסיק כל תביעה ממונית כלפיו בגין אי הנוחות שנגרמה לו (ובלבד שאין זה דבר האבד). הטעם לכך: יהודים אינם עבדים. הפסוק אומר "כי לי בני ישראל עבדים" - עבדים הם להקב"ה, ואין אדם מישראל עבד לבשר ודם. משכך אין לכפות אדם לעבוד, והרשות בידו לומר "איני עובד", אף באמצע הפרויקט.
אלא שנותרה השאלה כיצד מחשבים את שכרו. על כך אומרת המשנה: "השוכר את האומנין וחזרו בהן - ידן על התחתונה". מדובר במצב של קבלנות: אדם שוכר נגר שיכין לו שישה כיסאות לפינת האוכל, במחיר של מאה דולר לכיסא - שש מאות דולר בסך הכול. באמצע העבודה, לאחר שהכין שלושה כיסאות, אומר הנגר: "נמאס לי, אני מפסיק". הוא חזר בו מן ההסכם, ולפיכך ידו על התחתונה - הוא הצד החלש והמופסד.
נניח שבעל הבית נאלץ לשכור נגר חדש להשלמת שלושת הכיסאות הנותרים, וזה דורש ארבע מאות דולר. קיימות שתי דרכים לחשב את המגיע לנגר הראשון:
לפי חלקו בעבודה: הוא ביצע מחצית מן העבודה, שלושה כיסאות מתוך שישה, ולפיכך יקבל מחצית מן הסכום שסוכם - שלוש מאות דולר.
לפי היתרה: ההסכם עמד על שש מאות דולר; בעל הבית שילם ארבע מאות לנגר השני בשל עזיבתו של הראשון, ונותרו מאתיים דולר בלבד.
משמעות הכלל "ידן על התחתונה" היא שהחוזר בו מקבל את הסכום הנמוך מבין השניים. בתרחיש זה יקבל הנגר הראשון מאתיים דולר בלבד, ולא שלוש מאות.
כאשר בעל הבית הוא החוזר בו:
הדין פועל אף בכיוון ההפוך. אם באמצע העבודה מוצא בעל הבית נגר זול יותר, ואומר לנגר המקורי לאחר שלושה כיסאות: "עצור כאן, אני מביא מישהו אחר" - ידו של בעל הבית על התחתונה. נניח שהנגר השני מבצע את שלושת הכיסאות האחרונים במאתיים דולר. גם כאן ניתן לחשב בשתי דרכים: לפי היתרה - ארבע מאות דולר לנגר הראשון; או לפי חלקו בעבודה - שלוש מאות. מאחר שבעל הבית הוא שחזר בו מן ההסכם, אין בידו לחתוך באמצע, לקפח את הנגר הראשון ולחסוך כסף. הוא התחייב לשש מאות, ומשעה ששילם מאתיים לנגר השני, עליו לשלם ארבע מאות לראשון.
עד כאן הכלל הראשון שבמשנה. מכאן ואילך, אגב עניין "ידו על התחתונה", מונה המשנה מקרים נוספים שבהם אדם נמצא בעמדת נחיתות - ואין הם נוגעים לחוזי עבודה.
"כל המשנה - ידו על התחתונה":
פועל שנשכר למלאכה וחרג מן ההוראות שניתנו לו. המקרה הקלאסי מובא במשנה במסכת בבא קמא, פרק ט' משנה ד': אדם שוכר צַבָּע שייקח את צמרו הגולמי ויצבע אותו באדום. הצמר הגולמי שווה חמישים, ולאחר גמר המלאכה יהיה שווה מאתיים. אלא שהצַבָּע "משנה" - חורג מן ההוראות וצובע את הצמר בשחור. צמר שחור אינו מבוקש כצמר אדום, והרי כאן טעות שגרמה הפסד לשני הצדדים.
שתי דרכים יש לקבוע למה זכאי הצַבָּע:
הוצאותיו: אף שאינו זכאי לשכר על עבודתו, ראוי להשיב לו לכל הפחות את עלות החומרים שהוציא - נניח עשרים וחמישה.
השבח: אף שהצמר לא הפך אדום ואינו שווה מאתיים, מכל מקום הוא שחור כעת ושווה יותר מצמר גולמי, ויש לשלם לו על הערך שהוסיף.
זאת בהנחה שהצַבָּע לא הזיק. אילו היה גורם לצמר להיות שווה פחות מערכו המקורי - כגון ששרפו באש - היה מזיק וחייב בתשלומי נזק. אך אם השביח, זכאי הוא לנמוך מבין השניים: הוצאותיו הישירות או השבח שסיפק לבעל הבית. זהו פירוש "ידו על התחתונה".
שתי דוגמאות להמחשה:
כשההוצאות נמוכות מן השבח: הצמר השחור נמכר במאה. הצמר הגולמי היה שווה חמישים, ונמצא שהשבח הוא חמישים; הוצאותיו של הצַבָּע היו עשרים וחמישה. הוא מקבל את הנמוך - עשרים וחמישה, לכיסוי הצבע השחור, החשמל וכיוצא בזה.
כשההוצאות גבוהות מן השבח: הצַבָּע הוציא מאה על הצבע השחור, וערכו הסופי של הצמר עומד על מאה בלבד. הוא מבקש החזר של מאה, אך בעל הבית משיב: "נתתי לך דבר ששווה חמישים, ואני יכול למכרו במאה; הוספת לי חמישים בלבד". על כן יקבל חמישים בלבד, ויפסיד מכספו - שכן לא שמע להוראות, ולמעשיו יש השלכות.
"כל החוזר בו - ידו על התחתונה":
חלקה האחרון של המשנה עוסק בעסקת מקרקעין. בעסקאות מסחריות רגילות של מקח וממכר, נתינת הכסף כשלעצמה אינה פועלת דבר - כפי שראינו בעניין "מי שפרע" - ועד שאין הקונה עושה מעשה קניין ותופס חזקה, אין העסקה מחייבת. אך בעסקת מקרקעין, הכסף עצמו קונה.
המקרה: לאדם חווה בטקסס בגודל עשרת אלפים אקרים, והוא מבקש למכרה בעשרה מיליון דולר. הקונה משיב שאין בידו הסכום המלא, ומציע: מיליון דולר במזומן כעת, ואת תשעת המיליון הנותרים בתוך שלושים יום.
מה הדין אם אחד הצדדים מבקש לחזור בו לאחר מכן? אם המוכר חוזר בו, בטענה שמצא קונה שישלם יותר על יתרת השטח, נתונה הבחירה בידי הקונה שנפגע:
לתבוע את קיום העסקה החלקית: "תן לי את אלף האקרים שקניתי במיליון הדולר שלי, ומכור את השאר למי שתחפוץ".
לבטל את העסקה: "איני מעוניין להיות שכנו של הקונה החדש - השב לי את כספי, ועשה בקרקעך כרצונך".
ומצד שני, אם הקונה הוא החוזר בו, ומודיע שלא עלה בידו לגייס את תשעת המיליון הנותרים, נתונה הבחירה בידי המוכר:
לקיים את העסקה החלקית: "המיליון שלך נשאר אצלי, והרי לך אלף האקרים".
לבטלה: "אין החלקה שווה לי כשהיא מחולקת - קח את כספך בחזרה, ואמכרנה לאחר".
נמצא שאף שנתינת הכסף פועלת קניין בקרקע, אמרו חכמים שרשאי אדם לחזור בו, וקבעו שהחוזר בו מן העסקה נמצא בעמדת נחיתות. ידו על התחתונה, ועליו לקבל את הכרעתו של הצד שכנגד - הנפגע - אם לקיים את העסקה או לבטלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים שבהם ידו של אדם על התחתונה: אומן או בעל בית שחזרו בהם באמצע עבודת קבלנות, ומקבלים את הסכום הנמוך מבין שתי דרכי החישוב; פועל ששינה מן ההוראות, המקבל את הנמוך שבין הוצאותיו לבין השבח שהוסיף; והחוזר בו מעסקת מקרקעין, שהברירה לקיים את העסקה או לבטלה נתונה דווקא ביד הצד שכנגד.